התגלגל לידי הספר "הזיגברפה" של גבריאלה פוגל ולא הנחתי אותו עד שסיימתי.
הסיפור מתחיל בגוף ראשון דרכו הזברה מתארת את העולם מנקודת ראותה.
הזברה היא חיה שהולכת בעדר, הפיג'מות של כל הזברות הינן שחור לבן לכל אורך גופן והן רואות את העולם שחור או לבן.
הזברה היא בעל חיים קונפורמי לכללי החברה 
בדומה למרבית בני האדם.
גם הזברה גיבורת הסיפור חיה חיי שגרה אך חשה תמיד שונה מבני משפחתה, היא בודקת
גבולות,מתנסה באופן בו חיות הג'ירפות ואיך הן תופסות את עולמן והצבעים הצבעוניים שהן רואות.
כשהיא מספרת למשפחתה על מה שלמדה, הם מתקשים להבינה וחושבים שהיא משונה ואינן מבינות אותה.
הזברה התמודדה עם קונפליקט של גילוי העולם החדש בו הגירפות ראו בה זרה לעולם הזברות המוכר שגם בו נחשבה משונה והחלו להתעלם ממנה.
כשנותרה לבד בין שתי העולמות החליטה שלה יש את אפשרות הבחירה והיא למדה לשלב בין שתי העולמות ולשוחח עם הזברות באופן שיבינו אותה.
כשסיימתי לקרוא את הספר, העברתי לבני בן ה10. שקראה את הספר בשקיקה, הבין את ההקבלה בין זברה לעולם הילדים, קצת כאב לו היחס של שאר הזברות לזברה שרצתה להרחיב את עולמה וזווית הראיה של החיים אבל לבסוף נראה שהשלים שזה טבעו של עולם.
הסופרת מתארת את נושא השונות בדרך מעניינת ומרתקת, מעבירה מסר שהשונות אפשרית ומאפשרת חיים מלאים ומרתקים לחלקנו והיא לגיטימית.
