כשהייתי ילדה הייתי בטוחה שמסלול חיי די ברור וסלול : נישואים, קריירה ומשפחה ולפיו אנתב כשאתבגר ואהיה אדון לגורלי.
החיים כמו שכולנו יודעים טומנים בחובם שינויים, חלקם מרצון וחלקם מכורח המציאות ועימם אנו זורמים או ממשיכים מטבע הדברים.
מסלול חיי התקדם בהתאם לנוסחה שכל הורה פולני או דאגן מתווה לילדיו : סיום מסלול תיכון בהצלחה, שירות צבאי ולאחריו לימודים אקדמאים.
ללימודי התואר נשאבתי (נרשמתי) בטרם יהיה לי זמן עודף למחשבה על טיול אחרי צבא לאיזה יעד שכוח אל או טרק שאחזור ממנו מהורהרת על המשך דרכי והכיוון בו אבחר ללכת.
במהלך לימודי התואר הראשון, באחת מהעבודות המזדמנות בהן עבדתי כסטודנטית הכרתי את בן זוגי ושותפי לחיים.
החתונה בגיל צעיר הייתה צעד רציני שאפילו הוריי השמרנים התלבטו אם לא כדאי לחכות עמו (גיל 22.5).
המחשבה שבן זוגי הוא האחד והיחיד ולכן אין טעם לחכות כיוונה את צעדיי…
בתי הבכורה תגיע לגיל זה בעוד 5 שנים ואיני רואה אותה מתחתנת, אבל אז חשבתי אחרת ולכן הרווחתי את זכותי להיות אם צעירה.
השיקול בבחירת מקצוע ההוראה היה די פרגמטי, הכרתי את תחום החינוך מהבית, אימי הייתה מחנכת וסגנית מנהלת, ערכית ודידקטית בעבודה וגם בבית ומודל לעשייה עם ערך, לתרומה ממשית לילדים הן בבית הספר והן בזמינות לנו, ילדיה הפרטיים בשעות אחר הצהרים.
הכל התנהל על מי מנוחות במשך למעלה מעשור של עשייה חינוכית כמחנכת, מורה מקצועית, רכזת חברתית, מורה למתמטיקה ומדעים ועוד… עד שהתחלתי לחוש געגועים לחלום שהיה לי בסיום לימודי, לעבוד בארגון גדול ומאתגר.
ככל שהקונפליקט האם להישאר במקום עבודה קבוע ומסודר עם שעות עבודה מוגדרות, פנסיה תקציבית וחופש גדול תוך גידול 3 ילדים העמיק, כך החלום לעבור שינוי רקם עור וגידים..