על אף ששונאינו (היוונים או הנאצים) קמו עלינו לכלותינו, הצלחנו אנו לשרוד

אם ובת  בצל השואה – על אף ששונאינו (היוונים או הנאצים) קמו עלינו לכלותינו, הצלחנו אנו לשרוד  – האני שקולניק (97) ובתה סבינה סעד (66), ניצולות שואה יוצרות אמנות בצל השואה

תערוכה טלאי האני שקולניק

האני שקולניק ומשפחתה הסתתרו בעליית הגג של משפחת טסרו, ואחר כך בעליית הגג של גיסתם אוליביה. אחרי שהגרמנים מיקמו את המטה הכללי שלהם בקרבת מקום, המשפחה הקטנה, בעזרת הכומר דון ג'וספה כזרין, מצאה מקלט במקדש של המדונה דל קאראואג'יו, בו נשארה עד סוף המלחמה, וכך שרדו. קרה שהגרמנים נכנסו לבית וכמעט מצאו אותם, למזלם הסחות דעת שונות סייעו להם להישאר בחיים.

במחנה הריכוז פראמונטי הכיר פאול את יעקב שקולניק , יעקב היה פרוון ופאול עבד במקצוע משיק כך שהקשר המקצועי הניב חברות ושידוך לבת האני.  יעקב והאני נשאו ב1946 וסבינה נולדה ב1950. בת יחידה להוריה.

האני שקולניק נולדה בגרמניה ב-1919, בת למשפחת אלכסנדר. ב1934 ברחו  אביה  פאול אלכסנדר , אימה מרגרטה ואחיה האנס למילאנו שבאיטליה  וחיו שם עד שב 1939 עצרו את פאול. אחרי חודש בבית המעצר סאן-ויטורה העבירו אותו למחנה הריכוז שבפראמונטי שבקאלאבריה בדרום איטליה. כעבור שלוש שנים הועבר לפאנצ'ולו שבאזור טרויזו. יתר בני המשפחה הצטרפו אליו ב1943, בחושבם כי המלחמה הסתיימה מאחר והאיטלקים נכנעו לבעלות הברית. אבל הגרמנים פלשו לאיטליה והמשפחה נאלצה למצוא מקום מסתור.

בתה סבינה עלתה ארצה בגיל 19 מטעמי ציונות ונולדו לה ארבעה ילדים. האב יעקב שקולניק נפטר באיטליה ב1995 והאני עלתה ארצה ב2007, בהיותה מבוגרת ומרותקת לכסא גלגלים. בישראל היא פורחת ומאושרת, היא צלולה ומתנסחת היטב, דוברת מספר שפות, פעילה ומבקרת בקביעות במרכז יום. האני גרה בסמיכות לבתה ברמות מאיר , מכינה עבודות חרוזים על תמונות שזורות על חוט ותפורות על בד ומשתתפת בתערוכות.

תערוכה טלאי האני שקולניק

 

סבינה שמחה מאוד שאמה החליטה אחרי 40 שנים שחיו בנפרד. האם באיטליה והבת בישראל לעשות עליה, כך למעשה התחלנו לעבוד יחד וליצור אמנות משותפת. סבינה אומנית והציגה עד לא מזמן את תערוכת "הטלאי צהוב – דיאלוג עם סמל" .

 כך קיבלה יצירתי משמעות נוספת: על אף ששונאינו (היוונים או הנאצים) קמו עלינו לכלותינו, הצלחנו אנו לשרוד.

מאין הרעיון לתערוכה  רקם אור וגידים?

סבינה: "באחד מימי הזיכרון לשואה ולגבורה האזנתי  לאחת מתוכניות הרדיו שהוקדשו ליום זה וחשתי דחף בלתי נשלט לבטא את הנושא באמנות פלסטית.

נטלתי את הנייר הראשון שראיתי ושרבטתי עליו סקיצה מהירה. לאחר שסיימתי הבחנתי שמצידו השני של הנייר מודפס ריכוז חשבון הבנק שלי  עם חריגה קטנה. הצירוף של סקיצה אמנותית על נייר מהבנק הביא אותי לתהות על משקלן של "הבעיות" הקטנות שלי, אל מול גורלם המר של שישה מיליון היהודים שנרצחו ע"י הגרמנים הנאצים בתקופת השואה.

הסקיצה נשכחה באחת ממגירותיי למשך מספר שנים, עד ליום בו התבקשתי לאשר את השתתפותי בתערוכה קבוצתית בנושא השואה. או אז הוצאתי את הסקיצה מהמגירה, שכללתי אותה והיא הפכה להיות יצירת האמנות הראשונה שלי בנושא טעון זה. אחד המבקרים בתערוכה בה הוצגה יצירתי זו הבחין בה בדימוי שנעלם מעיני, אם כי ייתכן והיה קבור עמוק בתודעתי כשביצעתי אותה: שמונת הצריפים שתיארתי בציור דומים לשמונת הקנים במנורת החנוכה, וארובת המשרפה היא השמש. כך קיבלה יצירתי משמעות נוספת: על אף ששונאינו (היוונים או הנאצים) קמו עלינו לכלותינו, הצלחנו אנו לשרוד.

הצירוף של סקיצה אמנותית על נייר מהבנק הביא אותי לתהות על משקלן של "הבעיות" הקטנות שלי, אל מול גורלם המר של שישה מיליון היהודים שנרצחו ע"י הגרמנים הנאצים בתקופת השואה

תערוכה טלאי האני שקולניק

האני שקולניק בצעירותה

בעקבות אותה תערוכה הוזמנתי להשתתף בתערוכה נוספת שנושאה: הטלאי הצהוב. תגובותיי הראשונות להזמנה זו היו רתיעה ופקפוק מעצם האפשרות להביע בציור על סמל  כה קטן, את משמעותו הכבדה והאיומה. עם זאת ודווקא מתוך תגובות ראשוניות אלה שלי, עלה בדמיוני הרעיון ליצירה: הגדלתי את הטלאי, כשמהגדלה אחת לשנייה הבנתי שגם אם אגדיל את הטלאי לממדיו של מגרש כדורגל – לא יספיקו ממדיו החדשים לבטא נכונה את עוצמת הזוועה שהתרחשה. לבסוף הגדלתי את הטלאי המקורי פי 6 מיליון (כמספר קורבנות השואה). התקבל בד שכולו שחור ובד שכולו צהוב. משתי יצירות אלה החל הדיאלוג שלי עם הטלאי, דיאלוג שהתפתח לדימויים חזותיים המבטאים את משמעותו בהקשר לצבעו, צורתו ומובנו המילולי.

איך התערוכה מחברת את הקהל לשואה ?

סדרת העבודות בנושא: "הטלאי הצהוב – דיאלוג עם סמל"  מציגה כ100 עבודות ואף הוצגה בכל רחבי הארץ, עבדתי על התערוכה במשך 3 שנים.

תערוכה טלאי האני שקולניק

סבינה סעד

 

כדור שני להורים ניצולי שואה, אני מאמינה שעבודותיי בתערוכה זו יצליחו להעלות בקרב בני הדור הצעיר את המודעות למיגור האנטישמיות, יחד עם התקווה שהעם היהודי לא יחווה לעולם שואה נוספת.

יש תערוכה שמוצגת באופן קבוע בשלוחה של ביה"ס להוראת השואה "יד ושם" בגבעתיים. אשמח למצוא מקום לתערוכה שפריטיה שמורים בביתי.

תערוכה טלאי האני שקולניק

מהו יום השואה עבורך ?

זהו יום קשה עבורי אבל  מעבר ליום זה ליום השואה יש השפעה על כל חיי. לא נתנו לי לרכוב על אופנים  וגוננו עלי מאד בגלל מה שקרה בשואה, כל דבר חשוב שאמי עושה היא מתכננת מראש כי יש לו השלכות, פחדים וחששות מהעבר, ממה שקרה.

 

דיברתם בבית על השואה ?

אמא סיפרה שהייתה מלחמה ושהמשפחה הייתה בסכנת חיים ולא היה מה לאכול. אני מרוצה מהבחירה שלי לבוא לארץ לאור האנטישמיות באירופה ושמחה שאמי חזרה לחיי אחרי 40 שנה. החיים בישראל טובים עבור כולנו. כיף וטוב שאנחנו ביחד, זאת המדינה שלנו.

ניתן לראות עבודות נוספות

Nonna Anni

 

 

נכתב על ידי: גל זילברמן ניסים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *