סלחו לי אם מה שאני כותבת נראה לכם דכאוני במקצת.

היא הייתה שלי 12 שנים.

IMG-20150907-WA0002

אספתי אותה בראש פינה כששהיתי בסביבה באיזה סוף שבוע עם החבר דאז. כל כך קטנה, בין חמישה. הכי יפה. הכי רעשנית. אז הייתה סדרה מרגיזה כזו, שאפילו לא צפיתי בה, אבל קראתי לה – מיה. מורדת. נסענו כל הדרך לתל אביב מראש פינה עם הצווחנית הזאת שכבר הספיקה לשרוט אותי ברוב טובה.

היא גרה איתנו קצת בתל אביב. אהבה לישון בין בגדיי בארון, וכל הלילה הייתי מתפללת שלא תתעורר… כי רק הייתה מרימה את ראשה, עם אזניה הגדולות יחסית לגופה הקטן- ורגליי כבר היו במלחמה עם השיניים הפצפוניות והחדות שלה.

נפרדנו. החבר דאז ואני. מיה באה איתי הביתה. אמא שלי קראה לה "מכוערת"- אזני עטלף, ארוכה ורזה.

השנים חלפו, מיה נהייתה בפי "מו" – אפשר היה לטאטא ריצפה עם השומנים של הבטן הלבנה שלה ( הלבן השלם מבין ג'ינג'י ואפור ). צחקנו שהייתה רצה הכל היה מתנדנד מצד לצד.

היא תמיד הייתה קלעפטע – נוהמת על שאר בני הבריה בבית, סוטרת בחוזק כזה שלא היה מבייש בריון WWF, נושכת ובורחת לפינה הקבועה שלה …ככל פולניה. לבד בחושך.

 

מזה 3 חודשים שהחלה לרזות במהירות שיא, מדובללת , לא אוכלת ומקיאה. לא רוצה את הפינה הקבועה שלה. מורדמת ונבדקת לאין סוף. עד שאחד מצא – סרטן מעי עצום.

ההחלטה…..

לנתח ולבדוק/להרדים ולהניח. אנחנו לא אלוהים…מצד שני- להם יש את האופציה לוותר.

אתמול בערב, נפלה ההחלטה- לתת לה לנוח ולסיים את הסבל שפקד אותה כל כך מהר. הבטחתי לה שהיא לא תהיה לבד. אמא שלי לא הייתה מסוגלת וזו בכלל לא הייתה שאלה. אני נכנסתי וביקשתי. והוא אמר עד שתישן. "לא. אני איתה".

עזרתי לו להזריק את החומר הזה…….והיא ישנה. והבטן כבר לא עלתה וירדה.

(לנשום)

 

החתולה שלי בגן עדן. מקווה שפגשה את המלאך שלנו טופי. היחיד שאהבה . היחיד שהתכרבלה בפרוותו.

מונחת במנשא… בשקט.. בעלי ואני לקחנו אותה לבית החולים הווטרינרי … ממש כמו שלוקחים אדם מת למסעו האחרון בדרך לקבורה.

מסמכים, עניינים….. וזהו. מניחים אותה על שולחן מתכת ואומרים לנו שלום.

אני לא יכולה לנסוע משם……… איך אני משאירה אותה?? אין ברירה..

 

יש האומרים "זה רק חתול".. זה מקומם! זו משפחה. 12 שנים זו משפחה. זה לא "רק".

גורלנו מסתיים אותו דבר, חיות ובני אדם, על שולחן מתכת ..קר ומנוכר