עם היוולדו של תינוק חדש נולדים גם רגשות האשם, הם מלווים אותנו לכל מקום ופוגשים אותנו בפינות הכי חשוכות וצצים ברגעים הקשים ביותר. האם אני אמא מספיק טובה? האם הייתי צריכה לעשות כך ולא  אחרת?

 

אצל הרבה אימהות רגשות אלו הולכים ומתגברים לקראת תאריך סיום "חופשת הלידה"  זמן שבו אנו נאלצות להחליט לאן מועדות פנינו, אלא שלא תמיד יש לנו את היכולת לבחור או לפעול על פי רצוננו ורבות מאיתנו האימהות נאלצות לחזור לעבודתנו מוקדם מכפי שאנחנו רוצות ו/או מוכנות נפשית, הן כדי לשמר את מקום העבודה והן כי המצב הכלכלי אינו מאפשר אחרת. ויש גם כאלו שרוצות לחזור מהר וגם זה לגמרי בסדר.

איך אני אמורה להכניס אותו למסגרת?

אני זוכרת את עצמי לפני 9 שנים כאשר הייתי בסיום תקופת "חופשת הלידה" עם בני הבכור גיא, אומנם הייתי כבר בת 30 עם תואר ראשון בפסיכולוגיה ותקשורת שלא ממש יש מה לעשות איתו ועמדתי לחזור לעבודה שממש לא התאימה לי ושממש לא אהבתי רק ששעון החול לא הפסיק לרדת, ובעודי נקרעת מבפנים כי לא היה לי מושג איך אני אמורה להשאיר אותו עם מישהי אחרת שתטפל בו ולמה בכלל אני אמורה לעשות זאת? הרי אני ילדתי אותו ,הוא שלי, איך זה יכול להיות שנשים אחרות יחבקו, יאכילו וישחקו איתו? הרי אף אחת לא מכירה ואוהבת אותו כמוני, שלא נדבר על כך שאולי הן לא יטפלו בו כמו שהוא צריך. ולמרות הקושי הכלכלי החלטתי להאריך את חופשת הלידה עד שגיא יגיע לגיל שבעה חודשים ואז הכנסתי אותו בלב כבד לגן. ארבעה ימי הסתגלות עברו וגיא שלי קיבל התקף קוצר נשימה מאוד קיצוני, 8 ימי אשפוז בבית חולים עם חמצן צמוד ולאחר מכן המון המון בדיקות וטיפולים מניעתיים שלא ממש עזרו ובסופו של דבר החלטתי להתפטר מעבודתי על מנת לטפל בגיא וכדי שאוכל גם להתפרנס התחלתי לטפל בתינוקות של חברה יחד עם גיא.

דרך חדשה:

כשגיא היה בן שנה הבנתי שהגיע הרגע למצוא את התחום שלי, ללמוד  את מה שאני באמת אוהבת ולהתפתח בו ולעסוק בו ובעיקר היה לי חשוב שזה יהיה משהו שישתלב עם האימהות שלי. מכיוון  ששתי האהבות הגדולות שלי הן מוסיקה (שנים של לימודי פיתוח קול) וילדים חיפשתי משהו שיוכל לשלב בין התחומים והגעתי ללימודי הדרכת חוגים לגיל הרך  וכשגיא היה בן שנה ושמונה ושבעה חודשים  הוא נכנס לגן ואני התחלתי לעבוד (דרך מעסיקה) בתחום הקסום, המתגמל ובעיקר מתאים לאימהות לילדים קטנים כמו כפפה ליד.                                                                                                                                                        עם לידתו של בני השני עפרי  לקחתי פסק זמן של 4 חודשים שלאחריהן יצאתי לעצמאות מוחלטת מה שהגדיל את ההכנסה שלי וגם את המוטיבציה שלי לחזור לשוק העבודה ובעיקר הידיעה שיש לעפרי מטפלת מדהימה ל- 3 שעות ביום סה"כ ואחר כך אני חוזרת אליו.

ושוב התחלה חדשה:

כשבני השלישי ערן נולד ידעתי שאין לי ברירה אלא לחזור כמה שיותר מהר לעבוד, היו לי הרבה גנים וגננות שחיכו לי,מעמד מקצועי וגם משכנתא והתחייבויות כספיות קודמות, אבל הידיעה שאמא שלי היקרה מטפלת בו במסירות רבה הקלה על החלטתי לחזור. במהלך ההיריון עם ערן החלטתי להרחיב את תחומי הקריירה שלי ומכיוון שהאימהות היא הדבר החשוב ביותר בשבילי בחרתי ללמוד ולעסוק בתחום התמיכה והליווי של אימהות לאחר הלידה. כשערן היה בן שמונה חודשים התחלתי בלימודי דולה פוסט פארטום – ליווי יעוץ ותמיכה לאחר לידה, ולאחר מכן לימודי הנחיית בייבי שיר והנחיית מעגלי אימהות לאחר לידה. וכיום אני משלבת את כל התחומים הללו.

היום אני במקום שלם עם עצמי, מקום שמבין שכל אחד מילדי האהובים הביא איתו התחלה חדשה גם בשבילי וכל אחד מהם הוביל אותי למקום הרבה יותר שלם עם עצמי. הילדים שלי היו ותמיד יישארו במקום הראשון, אני מברכת על כך שכל אחד מהם אפשר לי לגדול ולצמוח כאם, כאישה וכאשת מקצוע. אני כבר הרבה פחות נותנת לרגשות האשם לטלטל אותי אבל הם שם והם תמיד יהיו, גם אם בצורה  קצת שונה, הם איתנו לכל החיים. למדתי שאמא מאושרת היא אמא טובה יותר ובעצם המימוש העצמי שלי הוא ערך לא פחות חשוב משאר הערכים שאני מעניקה לילדי שכן בהיותי אמא שעובדת בתחום שהיא אוהבת ואף מצליחה בו ומצליחה לשלב בו גם את האימהות אני משמשת להם מודל לחיקוי.

הגשמה:

חופשת הלידה היא זמן מצוין להיות קשובות לעצמנו, לחלום את החלומות הכי גדולים שלנו לגבי עצמנו ולמצוא את הדרך להגשים אותם.

בהצלחה

ריקי דרוקר  – תומכת לאחר לידה ומנחת בייבי שיר ומעגלי אימהות