כשאת יושבת בבית שנה ושלושה חודשים מתחיל לכרסם בתוכך דיכאון עמוק כמיהה מטורפת לצאת ולראות עולם.
שתבינו העולם שלכן מצטמצם לתינוק שלכן, טיטולים, אוכל/הנקה, מקלחות משחקים ואטרקציות התפתחותיות עם הקטנצ'יק. העולם שלכן סובב סביב החבילה הקטנה הזו שנקראת הילד שלי. גם הבילויים שלכן הופכים להיות סביב הילד שלכן (שאני אומרת שלכן אני מתכוונת לאימהות אצל האבות זה אחרת אבל זה לפוסט אחר). מה איתו? איך הוא? מה הוא עשה היום? על מה עובדים כדי לעזור לו להיות אינשטיין בגיל צעיר? בקיצור אין לך הפסקה המוח שלך עסוק 24/7 בילד שלך.
את מתחילה להרגיש בייביסיטר במשרה מלאה שלא מספיק שאת עושה שמרטפות 24/7 את גם צריכה לנקות, לכבס ולבשל כי את בבית, את בחופשת לידה (כן הם חושבים שאת בחופשה. מי הגאון שהחליט לקרוא לזה חופשה?!) את אימא יקרה אמורה לישון, לאכול, ללכת לשירותים ולעשות כל דבר לפי הילד שלך. לך אין לוח זמנים את לא אדון לעצמך עכשיו את שייכת לעולל הקטן (וכן מצפים ממך ממש לישון שהוא ישן כאילו יש לנו מתג שאנחנו מדליקות ומכבות עפ"י בקשה).
אז אחרי תקופה כל כך ארוכה מצאתי עבודה והתחלתי לעבוד זו אמורה להיות חצי משרה אבל בפועל אני עובדת כמעט 13 שעות ביום כמעט כל יום. עם העבודה החדשה בא המון סיפוק ותחושה טובה שאת עושה ומועילה מעבר לזה שאת שמרטפית במשרה מלאה. התחושה שמעריכים את מה שאת עושה היא פשוט מעבר לכל תחושה שאפשר להסביר.
עם כל הכייף הזה מגיע צלצול אשמה ענקקקק ועצום. את שמה את הילד שלך במשפחתון/מעון/גן או כל מסגרת שבחרת עבור ילדך ואת אומרת לעצמך שזה בשביל כלכלת הבית, השפיות שלך וכמובן ההתפתחות של הילד אבל עדיין כל כמה זמן יש לך צביטה חזקה בלב שאולי רק אולי הילד שלך מרגיש שנטשת אותו שזרקת אותו ואת לא אוהבת אותו יותר וזה הורג לאט לאט. היום הראשון שבאתי לקחת אותו מהגן (בדרך כלל אני לא מספיקה לקחת מהגן) היה אחרי שבוע כמעט בגן והוא בכלל לא הסתכל עלי הוא התחפר בתוך הגננת שלו ולא הושיט לי ידיים חשבתי שאני מתה במקום. נשבעת לכן כמעט בכיתי את נשמתי לקחתי אותו אלי וחיבקתי ונשיקתי ובתוך תוכי חשבתי אולי הוא החליף אותי באחרת? יש מצב…?
אחרי שהגענו הביתה הסתבר שהילד הקטן שלי חולה מת והיה לו חום ממש ממש גבוה והתברר שיש לו דלקת ריאות. זה לא עזר בכלל לתחושת האשמה שלי במיוחד שהגננת אמרה שלפעמים הם מפתחים דלקת ריאות בגלל תחושת חרדה ונטישה. (כמובן שהיא אמרה שזה לא באמת נטישה וניסתה רק לעודד אותי אבל זה לא עזר לי בכלל) אני עדיין לא יודעת איך מתמודדים עם התחושה הזו עם האשמה אבל אין מה לעשות צריך כסף ופרנסה כדי לתת להם כל מה שאנחנו יכולים. אני רק מקווה שכשהוא יהיה גדול הוא ידע שאני אוהבת אותו ושאני תמיד אהיה שם בשבילו
5 Responses to “אמא עובדת”
מבינה אותך, לעולם לא נצליח לרצות את כולם ואף פעם לא את עצמנו.
יש ספר מיוחד של ליהיא לפיד, אשת חיל, אם אני לא טועה..פוגע בול
לא שזה מעודד אבל כולנו עוברות את זה. אני זוכרת שבחופש הגדול הקודם, כשבתי היתה בת 3.5 כתבתי פוסט שלא להאמין שפעם מיררתי בבכי כשהיא הלכה לגן ☺. קשה, אבל עובר והם בסוף מעדיפים ללכת לגן כי שם יש הרבה גירויים.
דניאל, עזרת לי …. קלעת בול וחשבתי שרק אני ככה. תמיד אחרות נראות זוהרות ומחוייכות וצבעוניות….
כתבת מדהים !
הדעה שלי שילד צריך להשאר בבית עם אמא לפחות שנה. זה חובה. בכלל לתת אפשרות לאמא לשים תינוק מגיל 3 ח' למסגרת איזהשהי זה עבירה פלילית. נכון להיום אמא עכשיוית אחרי לידה מבודדת. אמא שלה עדיין עובדת בעצמה כך שהיא לא רלוונטית בתור מישהי שיכולה לעזור. בייבי סיטר זה יקר. עוזרת בית? מי חושבת על זה? כך דוחפים את אמא לשים את התינוק למסגרת. כי היא צריכה להיות "שפויה" אחרי זמן מה ש"בילתה" בחופשת לידה. ולא שעבודה של אמא רווחית במיוחד. היא פשוט צריכה את הזמן הפנוי מהתינוק ומהרוטינה ביתית כמו אוויר לנשימה. אמא של היום צריכה לממש את עצמה. במה? שאלה טובה.
תודה על כל התגובות החמות.
רות אני גם חושבת שאימא זאת משרה מלאה ואני לא מזלזלת לרגע.
הייתי עם אילי שנה בבית אני חושבת שזה הספיק גם לי וגם לו האשמה תמיד תהיה כי אנחנו רוצים לסגור אותם בצמר גפן ולשמור עליהם מכל משמר.