אני רוצה לשתף אתכן בסיפורי.

קוראים לי דניאל אני בת 29

היום לפני שנה הייתי בחודש שביעי שבוע 28.

יום שישי, אני אמורה לארח את המשפחה ליום שישי שבוע לפני פסח.

 

אני קמה באמצע הלילה השעה 4:00 בבוקר ואין לי מנוחה.  כואבת לי הבטן העליונה ופשוט לא נוח לי.

אני נשארת מחפשת תנוחה עד השעה 6:30 בבוקר שבעלי מתעורר: "גל אני לא מרגישה טוב לא הצלחתי לישון לא נוח לי.

"בעלי עונה לי: "מאמי מה את רוצה? לכי לישון את סתם מקוררת"

 

 

רבנו (כי הייתי עצבנית).  בעלי יצא לסידורים ואני בבית נכנסת להתקלח.

באמת אחרי המקלחת הרגשתי  טוב יותר והתחלתי להכין בצק להפרשת חלה, ולהתכונן לבישולים של שישי.

בשעה 8:00 בבוקר בעלי מתקשר "מאמי מה קורה? איך את?"

אני: "הרבה יותר טוב, אבל בוא נלך למרכז בריאות האישה לראות מה קורה, סתם  להרגשה הטובה"

נסענו ואחרי מספר בדיקות הסתבר שיש לי לחץ דם גבוה.

האחיות והרופאה שלי דיברו מעל הראש שלי ברוסית. אני לא מבינה כלום חוץ מזה שמשהו לא בסדר. אני שואלת מה קורה והן מחייכות אלי ואומרות שהכל בסדר. ככה כמה דקות (שלי בזמנו זה נראה כמו  נצח).

 

אני בשוק לא מבינה מה קורה בכלל. אני מבינה שאני חייבת ללכת לבית חולים, שכנראה הייתה לי ירידת מים שלא הבחנתי בה בכלל.

 

אני עם אימא שלי בטלפון אומרת לה שהכול בסדר, שאני רק הולכת לבדיקה ואז אני שומעת את הרופאה אומרת שאני צריכה להכין את עצמי שכנראה אלד היום.

 

אמבולנס דחוף אסף הרופא יום שישי 11:30 בבוקר.

 

מסבירים לי שיש לי רעלת הריון ושהדבר הטוב ביותר  לי ולתינוק זה שהם יצליחו להחזיק אותי לפחות 24 שעות כדי לתת לתינוק זריקה כדי להבשיל את הריאות.

יום הפג 2015

מיותר לציין שלא החזקתי מעמד 24 שעות בשעה 14:10 הכניסו אותי לניתוח קיסרי חירום!

 

התינוק לא הספיק בכלל לקבל הבשלת ריאות ובשעה 14:20 הוא היה בחוץ.

לא נתנו לי לראות אותו, חוץ מזה שהמיילדת אמרה לי שכבר הוא יצא מהחדר לא אמרו לי כלום.

 

בחדר התאוששות אחרי המון בקשות אמרו לי שנולד לי בן ששוקל 866 גרם.

 

המוח שלי בכלל לא עיכל את המשקל הזה ובטח לא שילדתי הייתי בסוג של אופוריה מוחלטת.

לא הבנתי מה הולך בכלל שאלתי אם הוא חי האחות ענתה לי שכן הוא חי ובעלי הלך לראות אותו.

 

 

אחרי כמה שעות במחלקת יולדות בעלי הראה לי תמונה של יצור בתמונה הוא לא היה נראה כל כך קטן אבל הוא היה מחובר למיליון חוטים פשוט לא עיכלתי.

 

אחרי יומיים ששכבתי במחלקת יולדות בשעה 5:00 נתנו לי לרדת מהמיטה וביקשתי שיקחו אותי לראות את הילד שלי.

 

בכיסא גלגלים כואבת נכנסתי לפגייה. בדיוק הוציאו את הקטן שלי מהאינקובטור לבדיקות, ואני  כל מה שראיתי זה חוטים ויצור שמנסה לצרוח ולבכות. כולו אדום וארבעה  רופאים מטפלים בו.

 

בכיתי את נשמתי וביקשתי לחזור לחדר. אמרתי לעצמי "דניאל תתאפסי".

עליתי לפגייה שוב הסבירו לי שמותר לי לגעת ושהכל יהיה בסדר, הסבירו לי את מצבו ואת החששות.

התיישבתי ליד האינקובטור לבד. הבטתי ביצור הזעיר הזה ששכב שם, הוא פתח את עיניו וידעתי פשוט ידעתי ולחשתי לו "שלום, אני אימא שלך קוראים לך אילי" חודשיים פגייה של עליות וירידות, חודשיים חסרי שינה עם אובססיה לשאיבות, חודשיים שבהם הכרתי אנשים מדהימים ובניהם הכרתי את חברות הנפש שלי.

 

11118875_10206254718951107_1559691367_n