דכאון אחרי לידה – מזל טוב כולם צעקו אבל מה איתי?

דכאון אחרי לידה

מזל טוב כולם צעקו

איזה כיף לך

ילדת ילדה כל כך יפה, כל כך ברורה

ואני הרגשתי כאילו עולמי נפל עליי

הרגשתי שהיא מפריעה לי ושמהתחלה היא לא מקשיבה לי

אני שכבר ילדתי לפני שנה וארבעה חודשים

וידעתי איך לעבור את כל הצירים הנראיים לבד בבית

אני שהגעתי לבית החולים באחת בלילה עם פתיחה מלאה , והיא רק היתה צריכה לצאת אבל לא

היא היתה חייבת להרים את הראש

ומאותו רגע המיילדת נלחצה, גם האחות והרופאה החליטה ניתוח קיסרי חירום

המרדים שכר שם לי אפידורל שלא עזר קודם לכן אמר

"אוסיף לה עוד חומר שתהיה מטושטשת"

ואני מתוך כאב בלתי נסבל, פחד וכעס שרק הולכים וגוברים

תפסתי בדש חולצתו וצעקתי :"מה התפקיד שלך"

והוא ענה לי :"אני מרדים"

ואני בצרחה כשפרצופי קרוב מדי לשלו:" אז ת ר ד י ם "

ונרדמתי.

קמתי לאחר שלוש שעות לערך לחדר קר וכולי כואבת ומתגעגעת לבעלי ולבתי, לא לא זאת שנולדה לפני שלוש שעות אלא לזאת שמחכה לי בבית.

והחדשה, כך כיניתי אותה בזמנו רק מפריעה לי.

הרופאה אומרת שאשתחרר רק בעוד ארבעה ימים ואני יודעת שתוך יומיים גג אחזור כי אני לא אתן לחדשה להרחיק אותי מהקסם שלי מהאוצר שלי.

חזרנו הביתה באמת אחרי יומיים

ואני לא מפסיקה לבכות

הכל קשה

היא רק בוכה

היא לא ישנה

לא אוכלת

לא רוצה מוצץ

לא רוצה כלום

וגם אני, לא רוצה כלום

במשך שלושה חודשים שבהם כל יום הרגיש לי כמו נצח הסתובבתי כמו זומבי, האכלתי כי צריך, קילחתי כי צריך, לא הרגשתי כלום רק צריך וצריך כי ככה מצפים, כי ככה אומרים, אני כבר לא מבדילה בין הדמעות שלי לשלה. אני זוכרת פעם אחת כשהיא היתה בת חודש וחצי, שמתי אותה בעגלה וטיילתי ברחוב והיא בכתה, צרחה מבכי, לא כי כאב לה משהו אלא כי היתה צריכה אותי, חום, אהבה, יחס, אכפתיות, לא רק צריך וצריך ואני לא שמעתי פשוט טיילתי כמו זומבי, עד שאשה שמה לב שאני עומדת במעבר חציה מקולקל ולא חוצה, הבינה שמשהו בתמונה הזו לא בסדר, היא ניגשה ובלי מילים פשוט חיבקה ונתנה לי לשתות. באותו יום חזרתי הביתה והבנתי שמהו לא כשורה, לא ידעתי בדיוק מה זה למרות שהכרתי את המונח דכאון אחרי לידה כי אמי סבלה ממנו גם לאחר לידתי. אבל לא הבנתי באותו זמן שזה מה שעובר עליי כי תמיד כל כך פחדתי מהמילה דכאון שלא יכלתי לשאת את המחשבה שזה קשור אליי בכלל.

היום בו הבועה התפוצצה היה ביום שבתי היתה בת שלושה חודשים והיינו לבד בבית, ונתתי לה לאכול והיא בכתה וכבר לא יכלתי אז פשוט הנחתי אותה בחדר וסגרתי את הדלת ואת האוזניים רק לא לשמוע יותר, לאחר זמן מה הורדתי את הידיים מהאזניים ושמעתי שקט. השקט הכי רועש ששמעתי בחיים שלי, ניגשתי לחדר וראיתי שהיא נחנקה, היא הקיאה את האוכל ובעודה שוכבת על הגב פשוט נחנקה, הוצאתי אותה מהמיטה עםמד"א בטלפון וכל מה שלמדתי בקורס החייאה הצלתי אותה , אני בעצמי החזרתי אותה לחיים , זה היה אינסטיקנט, זה היה בשניות, זה היה ללא מחשבה.

היא ואני נולדנו באותו יום מחדש

באותו רגע התאהבתי בה

והבנתי שעליי לטפל בעצמי

עשיתי זאת על ידי שיחה עם בני המשפחה שעד אותו יום לא ידעו ולא שמו לב שזה מה שעובר עליי

חשבו שאני סתם מפונקת ומתפנקת

ע"י כושר, אוכל בריא ומציאת תחום עיסוק

ושחרור

יצאתי מהבית והשארתי את הבנות עם חמותי, בעלי, אמי ויצאתי להתאוורר לנשום להיות

הדבר העיקרי שהציל אותי ואותה

היה שדיברתי

שסיפרתי

שלא ויתרתי ולמי שקרא לי מפונקת פשוט קראתי מאמרים, הסברתי שגם אם לא מבין עד הסוף שידע שזה קיים וזה מה שאני צריכה ממנו.

א תשאירי בלב, גם אם את מרגישה רגשות שקשה לך להכיל או שלא מקובלים ע"י החברה להרגיש אותם, תשתפי, תספרי, תצילי אותך ואת ילדייך. אל תישארי לבד בחושך.

צאי לאור, ותני לעזור.

עינת זרגרי מחברת הספר "להיות מאושרת"