עברתי ניתוח שרוול והוא הסתבך.  אני לא מצליחה לאכול דבר ואפילו לא לשתות. מתפתלת, צועקת,  כואבת ובוכה למה עשיתי את השטות הזו. למה דווקא אני לא מצליחה להשתחרר ולצאת מהניתוח הזה?

משתחררת מבית החולים למרות שהרופא חושב שכדאי להמשיך באשפוז. חמישה וחצי חודשים מספיקים לי. לא רוצה יותר לראות בית חולים.

 

10 ימים אחרי שהשתחררתי מבית החולים הכרתי את בעלי באינטרנט. הכרנו ביום חמישי בלילה. למחרת נסע יחד איתי לראות דירה כי סיפרתי לו שאני מעוניינת לעזוב את הדירה בה אני נמצאת, כי: "משנה מקום משנה מזל". ובמוצש אמר לי: "את רוצה לבוא לגור איתי"?

האמת, היה נראה לי מוזר לעבור לגור  ביחד אחרי היכרות כל כך קצרה ועוד הוא סיפר לי שעוד שבוע הוא צריך לנסוע נסיעה מהעבודה למשך שלושה שבועות. הוא מטעמו אמר לי: "מה אכפת לך? תהיה לך דירה בינתיים ואם תרצי תחפשי דירה אחרת". במשך הזמן כשלא היה, דיברנו המון, וידאו, טלפון ומה לא והבנו שכן, זה מתפתח וכיף לנו.

 

רואה פצע בשפה, חושבת אם זה הרפס ובעיקר לא בטוחה. חושבת לעצמי שללכת לרופא ולבדוק זה לא יזיק וכך עשיתי. מתחת למרפאתו יש סניף של סופר פארם. בדרכי לקופה אני רואה ערכת הריון חושבת ביני לבין עצמי – אולי הבטן שלי לא יורדת ולא משנה צרה. כל הגוף מצטמק. ירדתי 35 ק"ג אך הבטן נשארה גדולה כי אני בהריון. שווה בדיקה, לא?

למרות שהייתי המון זמן בבית חולים מעולם לא בדקו זאת בבית החולים. ואני אפילו לא בטוחה אם לא עשיתי את הניתוח כשכבר הייתי בהריון.

1380095_595993553775585_1975430117_n

חיכיתי לבוקר למחרת, נאמר לי שבדיקות הריון כדאי לעשות עם השתן הראשון של הבוקר.

עשיתי את הבדיקה, בדקתי את המקל וראיתי שהתשובה חיובית. חשבתי ביני לבין לעצמי שוודאי זאת טוב, אולי המקל טועה ולכן שוב פעם התקשרתי לקופת החולים, רציתי לבדוק אולי יש טעות למקל.

אמרתי לפקידה במוקד שאני מוכנה להגיע לכל מקום בארץ רק חשוב שאראה רופא היום. הרופא הציע שאכנס ואעשה מיידית אולטרה סאונד. הסתבר שאני כבר בשבוע 25!!! אמרתי לרופא שודאי וזו טעות, כדאי לבדוק שוב. הוא הציע שאשב, אשתה כוס מים, אנשום, אנסה להירגע ונראה מה לעשות.

בעלי, דאז בן זוגי, היה בנסיעת העבודה. הלכתי לרופא הזה ולרופא העור לבד. המומה מהחדשות שאני בהריון אחרי תקופה ארוכה שהייתי במצב של תת תזונה עם מכונות הזנה והנשמה.

הרופא הציע שלא אמשיך את ההריון כי הגוף שלי היה עם המון חוסרים ובמצב לא טוב.

 

אני, כשבמסגרת לימודי בתואר הראשון כתבתי עבודת סמינריון על עמותת "אפרת". אני כאדם מאמין ראיתי וחשבתי שזה סוף חיי.

 

הועדה נקבעה ליום למחרת. הסתבר שיש לי פרק זמן מאוד מאוד קצר של פחות משבוע להפלה ושלפי הרופאים זאת ההחלטה הנכונה. ואני? מבוהלת, מפחדת נלחצת. וקחו בחשבון שבן זוגי דאז מכיר אותי פחות מחודש. משמע את כל האירוע הטראומטי הזה אני עוברת לבד!

למחרת הגעתי שוב לבית החולים לאותו מקום של הועדה, שיחה עם רופא ולמחרת כבר קיבלתי זריקה להפסקת ההריון. ביקשו שאנוח ואגיע שוב עוד יומיים לשים "לומיות" בנרתיק ובבוקר למחרת אעבור את ההפלה.

אין לי מושג איך הרופאים עשו זאת. התעוררתי אחרי. בוכה, עצובה. לבד, כל כך לבד בעולם ושוב כל כך מצטערת על ניתוח השרוול שעברתי אולי אחרת הגוף שלי היה יכול להיות חזק יותר ולא הייתי עוברת את ההפלה.

 

באותם ימים אפילו לא יכולתי לספר לבן זוגי, או למשפחתי, כאילו חטאתי. בן זוגי יודע שאני מאושפזת, שיקרתי לו ואמרתי לו שאני לא מרגישה טוב. הוא הקדים את חזרתו מהנסיעה, ואני? עדיין חוששת לספר לו.

 

 

שבועיים אחרי זה טסנו לחו"ל. הוא יודע שאני לא מרגישה טוב אך עדיין חששתי לספר לו. בחו"ל, הוא קנה לי שרשרת "הצהרת כוונות", הוא האדם הכי תומך בעולם ואני יודעת בפנים שאני חייבת לספר לו.

 

חודש אחרי חו"ל התארסנו. עוד חודשיים אנחנו מתחתנים. איך החיים משתנים כל כך מהר. אני מאושרת וטוב לי. כיף לי. ה' ואמא שלי ששומרת עלי מלמעלה זיכו אותי להכיר אדם נפלא.

 

התחתנו, נוסעים לירח דבש, אני עם בחילות באמצע ברזיל ואני מקווה כל כך להיכנס להריון. בינתיים עובדת קשה שהגוף שלי יתחזק. ויטמינים, שתיה, מנסה להקפיד על אכילה בריאה ונכונה. ימים עוברים ומסתבר באמת שאני בהריון. אנחנו מאושרים!

 

חוזרים לארץ, מתארגנים כי כבר פסח מגיע ופתאום אחרי קניות באמצע קניון אני מתחילה לדמם. לא הגיוני אני ודאי הוזה. נכנסת לחניה מכניסה יד ובודקת בסתר שאף אחד לא יראה. מלא דם. מספרת לבעלי, משתפת אותו והוא מציע שנדבר עם הרופאה בקופת החולים. היא בטלפון מציעה שנגיע אליה מיד. עשר דקות לאחר מכן כבר היינו אצלה, הפלה. הפלה טבעית באמצע הקניון. סוף העולם! דיכאון! עצבות!

ה' למה אתה מתאכזר אלי? למה כל כך רע לי?  אני אישה נשואה. אחת מהסיבות שהתחתנתי כי אני רוצה המשכיות, אני רוצה ילדים, אני רוצה אהבה, רוצה שמחה ואושר.

10421638_717284168313189_147278327176136400_n

חודש לאחר מכן, אני מקבלת מחזור, בדיוק ביום הולדתי. לא מתלהבת כי בכל זאת מחזור לא כיף, נסענו לחו"ל, סוף שבוע בקפריסין. עושה טבילה בים שם. מתפללת בלב. מנסה לנוח ולהירגע מהתקופה הלא קלה. שם, דווקא שם שלא חישבתי ימים נקלטתי. זכיתי במתנת יום הולדת מושלמת לכל החיים. תודה על הבריאה הכי חשובה בעולם, הבן הבכור שלי

10933786_837861259588812_3556169117560004528_n