נטע של שייכות / ליאת ממן

המסע שלי בארה"ב,התחיל לפני שתים עשרה שנה,כחווית ביניים,בין ישראל לבין טיול מוצ'לרים בדרום אמריקה שנים עברו ככדור שלג של החלטות,וכל הזמני הפך להיות קבוע, כל הבנתיים,הפך להיות הכול וארה"ב הפך להיות בית בשבילי מזלי הטוב,הפגיש אותי עם אביחי,שחי את אותו מסלול אווירי כמוני,ביחד אנחנו חובקים את נטע בת החודשיים . האדמת נוחות שלנו, נטולת טרור ופחד,ממוקמת בטמפה פלורידה, בבית קרקע נטול משכנתא. אוטופיה לכל זוג צעיר בישראל. אבל מהרגע הזה,המאושר של חיי, כשהפס השני הופיע,והודיע לי בוודאות,שאני כרגע אמא לפס שעתיד להיות נטע. הרגשתי שאני מחפשת את הארץ,את המוכר,את האהוב,את השפה הברורה, את אלה,שחושבים שהם יודעים הכל על הכל,בפורמים,באתרים,בפייסבוק רק עוד מילה בעברית,שתסביר,תפשט,תבהיר,תגדיר את כל תהליך ההריון, את היום,החודש,התופעות,העייפות,ההקאות. הבדיקות כאן שונות מהארץ,מרגיש שבארץ אכפת יותר,בודקים יותר,יודעים יותר ואני כאן רחוקה מכל זה,נלחמת לקבל פגישת רופא,רק כדי לראות,להירגע לוודא שהכל טוב. פתאום אני רוצה את אמא, ההורמונים מבקשים תשומת לב, אני רוצה שילטפו לי את הבטן,ידברו אליה וימלאו את החשקים שלה, בהרבה מתוק ומלוח ביחד. פתאום האדמת הנוחות,מצמיחה עשבים של געגועים ומה עושים עכשיו,הבטן גדלה,ובקרוב תיוולד ילדה,והיא לא תדע שיש מקום להתגעגע אליו,ששם בטוח יהיו לה יותר חברים,יותר משפחה יותר אהבה מכל שכן ושכנה, ששם יש חוגים וחגים, מסלול טבע וקטיפת תותים שם יש לנו היסטוריה ושורשים, שם אנחנו הרוב ולא המיעוט,יש אדמה,אולי לא נוחה,ואפילו לא בטוחה,אבל זאת אדמה נטולת געגוע