כולנו מסתכלים על האחר, איזה רכב יש, מסתכלים על הבית המדהים שיש לאחר. אנחנו גם מקנאים באחר, קנאה זה דבר טבעי, מה לעשות זה דבר שקיים, אבל מה אנחנו בוחרים לעשות עם הקנאה הזאת, האם אנחנו מתלוננים כל הזמן ואומרים, איך יש לו כסף לרכוש כזה אוטו, מאיפה יש לו כסף לטוס כמה פעמים בשנה לחו"ל. אז אולי אתם האדם שלוקח את הקנאה הזאת ומיישם אותה על עצמו, מפרגן לאחרים, מתלהב, אגב כשקנאה הופכת לפרגון, יכולה לגרום לך לנסות לשנות את חייך. אני חושבת שכדאי להפוך את הקנאה לדבר חיובי, אצלי לדוגמה, אני לא ידעתי שאני אוהבת לכתוב, כשחליתי בסרטן גיליתי את כשרון הכתיבה שלי ואת האהבה שלי לכתיבה, התחלתי לכתוב, בבלוג שלי, לאט לאט פיתחתי את הבלוג, הצטרפו קוראים, התחלתי לגלות את עולם הכתיבה. בפייסבוק שלי יש לא מעט אנשים שכתיבה היא החיים שלהם, בנות שאני מכירה שהתפתחו מתוך הסרטן לכתיבה, שצמחו מתוך המשבר, בעיקר פרסמו ספר. אני מודה שקינאתי בזה, שפתאום מפרסמים אותם בכל מיני אתרים, אני מפרגנת מכל הלב, לכן אני משתמשת בקנאה הזאת לטובה, אני פשוט כותבת גם בעצמי. כי אין דבר מדרבן יותר מאשר קינאת סופרים, יש אכן מונח כזה, ואני נהנת מאוד מזה. אני התחלתי לספר על הנושא הזה של הקנאה ובעיקר ההשוואה, כי זה למעשה מה שאנחנו האימהות אוהבות לעשות עם הילדים שלנו. אני חוויתי קנאה ובעיקר השוואות בהמון שלבים בחיי, כמו כל אחד, אבל כשהתחלתי טיפולי פוריות הבנתי שאין מה להשוות, שאסור להשוות, כי מה לעשות הריונות גרמו לי לכאב לב עצום, כי כשאת מנסה ללא הרף להכנס להריון, בעוד שאחרות נכנסות להריון בכזאת קלות, את יוצאת מדעתך. הקנאה פשוט אוכלת אותך מבפנים.

טיפולי הפוריות הוציאו ממני סוג של מפלצת, מפלצת העין הירוקה, הרגשתי רע עם עצמי כל פעם כשקינאתי באחרות. עברתי הזרעות, זה לא מדע מדוייק, אבל עדיין התקווה הייתה בליבי בכל טיפול, יום אחרי יום אני מזריקה לעצמי, הורמונים, אני מזריקה ובוכה, למה זה צריך להיות ככה? אני חשבתי שילד מגיע מאהבה, מחופשה רומנטית בצימר, או מסוף שבוע בחו"ל. הרי ככה סיפרו לנו לא? איש אוהב אישה, מתהלכים ברחוב, הולכים יד יד לאורך הים, נשיקה רומנטית בשקיעה, מתאהבים עד כלות, ואז לאחר שהתחתנו וערכו את האירוע הכי שמח שיש, הם חוזרים לבית המלון, או קצת אחרי, יוצאים לחופשה רומנטית לציין את שנת הנישואים הראשונה, ואז שם, לאחר ארוחה רומנטית במיוחד וטיול לאור הירח, נכנסים להריון ומביאים את הילד הכי מקסים שיש. ואני שם בסלון, מסדרת בטור בקבוקני זכוכית, שוברת אותם, שואבת ומחזירה, עד שאני שואבת בחזרה ומזריקה. לא כך דמיינתי הבאת ילדים, אני לא אשכח שכל אשה שראיתי ברחוב עם בטן, או עם עגלה, הקנאה שלי יצאה. כאן למדתי שאין צורך להשוות, כי אני לא יכולה לדעת מה כל אחת עברה בדרך אל ההריון, אין לי מושג איזה מסע היא עברה. כאן המצאתי לעצמי משפט "אל תסתכל על הדרך, הבט ישר במטרה", להבין שלא משנה מה יקרה אני אהיה אמא, בין אם זה הריון טבעי, הריון מטיפולים או אימוץ. כי הרי אמא היא לא חייבת להיות זו שילדה אותך, אמא היא זו שקמה אלייך בלילה כשיש לך חום, אמא היא זו שדואגת למה לא אכלת, דואגת למה את עצובה, זאת אמא.

ואכן ההמתנה שלי הייתה שווה, יצא לי ילד מדהים, אריאל שלי, ילד מדהים של אמא. כשהוא נולד לקח לו זמן להתפתח, אבל לא דאגתי, כי אני מכירה את זה מעצמי, זאת אני, אני בגיל שנתיים וחצי התחלתי ללכת, בגיל שלוש התחלתי לדבר. אבל כאן ההשוואה עיצבנה אותי במיוחד, כשהלכתי לסדנה של התפתחות תינוקות, התחלתי לראות עד כמה שהוא שונה מאחרים, שיש תינוקות בגילו שכבר מתהפכים, ומנסים לשבת, אבל הוא עדיין לא התהפך. ומסביב כל האימהות שואלות אותי מה הוא כבר עושה, ואני עצובה, כי אני רואה כמה הוא מתעכב. הלכתי עם המנטרה שילד לא יודע מתמטיקה, לא מבין מהי הסתברות או סטטיסטיקה. כל ילד וההתפתחות שלו, זה נכון מאוד, לכל ילד יש את ההתפתחות שלו, לכן אני הלכתי עם התורה הזאת, כי לא רציתי להלחיץ אותי ובעיקר לא להלחיץ אותו. זה לקח לו יותר מלאחרים, אבל כשזה קרה, כשהוא התחיל ללכת, זה היה מדהים, זה היה אור יקרות. עברנו המון בדרך אל האושר, כשהוא התחיל ללכת, כשהוא התחיל לדבר זה בכלל היה קסם. כיום הוא בגן החינוך המיוחד, גן תקשורתי, שאני מודה כל יום על המתנה שקיבלתי, הגן המדהים הזה מפתח אותו ברמות שלא ניתן לתאר. היום הקסם שלי כבר בן חמש וחצי, ילד מלא בקסם אישי, כל מי שרואה אותו מתאהב בו בשנייה. אתם אולי תגידו שאני אמא שלו, אבל ממש לא, אני רואה בשטח, הוא יודע ברגע לקנות את האנשים. מצחיק אותי בטירוף, הוא יודע כשכואב לי, אז הוא מצחיק אותי, מדהימה אותי הרגישות שלו, אבל מצד שני את הקטעים שלו, כשאני רוצה שהוא יעשה משהו והוא לא רוצה, הוא יודע איך ברגע להקסים אותי.

לכן אני מבקשת ממכן אימהות, לעולם אל תשוו בין הילדים, לא שלכן ולא של אחרים, כל ילד הוא עולם ומלואו, לכל ילד עולם משלו. עודדו את ילדיכן, קדמו אותו כשהוא מצטיין בנושא מסויים, אם הוא עושה משהו טוב, תחמיאו לו, אבל גם אם הוא לא מצליח, תעודדו על כוח ההתמדה, תגידו לו, אומנם עכשיו לא הצלחת, זה לא נורא, זה קורה לכל אחד, כולנו לא מצטיינים על הפעמים הראשונות וזה בסדר, אפילו מומחים יכולים לטעות, אבל תמשיך לנסות כי אני יודעת שאתה יכול. ברגע שמתייחסים ככה זה נותן לו מוטיבצייה. אבל ברגע שתתחילו לומר למה אתה לא יותר כמו, זה מכעיס, זה גורם לנסיגה, זה גורם להם לאכזבה וחוסר רצון לשתף פעולה. עידוד מעניק לילד תחושה שיש מי שסומך עליו, גורם לו להבין שיש מי שיעמוד מאחוריו ויכול לעזור לו כשיצטרך.

יפעת רוזלס יפעת רוזלס יפעת רוזלס