היום דיברנו אני וחברות שלי על חוויה לא נעימה שחוויתי בילדותי.
זה גרם לי לחשוב על הילד הקטן שלי ששוכב לצידי, על הילדים הבאים שלי על זה שאני רוצה גם בת ועל העולם האכזר שאנחנו חיים בו.
איך אני בתור אימא ליצור כל כך מושלם אמורה להגן עליו?
איך אני אימא ליצור כל כך מושלם אמורה לשמור שהוא לא יפגע?

מעבר לזה אני בטוחה שכל אדם שפוגע במישהו אחר גדל במשפחה נורמטיבית אולי אפילו תומכת ואוהבת איפה הם מתפספסים?
איפה בחינוך שלנו כהורים אנחנו מפספסים אותם כל כך בגדול?
זה לא חייב להיות פגיעה גדולה כגון רצח שוד אונס וכד'
מספיק היום לפתוח שנייה טלויזיה, אינטרנט, עיתון או רדיו ולשמוע על ילדים שפוגעים אחד בשני אם זה בפה או בידיים.
לשמוע על אנשים שאמורים להגן על החלש ובמקום זה מנצלים את הכוח שלהם על חסר ישע.

הילד שלי בן שנה וחודש ואני לא יכולה לדמיין אותו פוגע במישהו אחר.
אני יודעת שלא משנה כמה אני ירעיף אהבה ומשמעת אולי הוא יפגע במישהו ואני לא מסוגלת לחשוב על זה כמעט כמו שאני לא מסוגלת לחשוב שמישהו יפגע בילד שלי.

הלב שלי היום כבד כי בי פגעו ופגעו קשה ואני זוכרת כמה קיללתי וכאבתי. אני זוכרת שחשבתי לעצמי איזה מין הורים מגדלים מפלצת כמו מי שפגע בי.
במבט לאחור אני יודעת שזה הרבה אופי של האדם מעבר לחינוך וסביבה אבל בכל זאת אני מתפללת בתוך תוכי לאלוהים שבשמיים בבקשה בבקשה שלא יעמיד אותי במבחן הניסיון של לעמוד מול ילד שנפגע או פגע.