יום רודף לילה, רודף יום.. הזמן חולף, הדקות עוברות ופתאום נפעמתי לגלות שתי בנות גדולות מול עיני.. הגדולה שלי בת שנתיים וחצי, הקטנה בת 7 חודשים!! ואיני מצליחה לעצור ולרגע להבין איך גאד דאמט הזמן עבר כל כך מהר?!
אחרי לידה בת 12 שעות הגיחה לעולם רומי. ביתי השניה שהפכה את אגמי לאחות גדולה.. עם הבכי הראשון הבנתי- אני אמא לשתיים.
הלחץ לא עצר, הטרטור בין זו לזו..המלחמות על תשומת הלב, הבכי המתווכח בינהן, והאהבה.. אוי האהבה המתוקה הזו שממיסה אותי כל פעם מחדש….
הימים חלפו, החיים השתנו.. סערת רגשות קטעה את מסעי, בין עצבות לשמחה, בין כעס לדכאון, כל הרגשות מצאו עצמם זה לצד זה, רגש רודף רגש, הכלאה של כל מצבי הרוח הקיימים בדמות אחת…בי.
העייפות משתלטת ומידי פעם מפילה.. השגרה, העבודה, הלהטטנות בין הבנות ושמירה על נראות הבית, על חיי החברה ועל הפרטיות ביני לבין בעלי לא קוצרות פרי ואני? אני מותשת.. מנסה להספיק את הכל ובסופו של יום כמעט ולא מספיקה דבר.. ואז-  אז מגיע הרגע.. הזמן הקצר הזה בין כל רגעי השפל שבו אני מביטה בחצי מבט- כלא מביטה כלל ורואה אותן.. את שתי הבנות שלי.. האישיות שלי. פרי ביטני, היצירה המקסימה שלי ושל בן זוגי מתפתלות להן מצחוק, מחבקות זו את זו בכזו אחוות אחים, נהנות מחיוכה של השניה, ונזכרת- הן האושר הפרטי שלי. הן כוחותיי האחרונים שתקוותי קמלה, הן החיוך שלי בסופו של היום והאושר של היום למחורת.. ואחרי עוד יום משוגע, כשעיני חצי עצומות וגופי , רפוי וכבר אינו מתפקד מזצזמת לעצמי את השיר שמפיח בי תקווה חדשה- אז נרים כוס יין, ונשתה לחיים, ונשתה לחיי החיים החדשים שלי…..:)

received_10204046582635989