אני מכינה את עצמי ללידה השנייה שלי, יש עוד זמן אבל הבפנים שלי מתחיל לבעבע.

אני כל פעם שואלת את עצמי איך עשיתי  את זה קודם , במעין רגעים כאלה   כשהכל מעייף  ושהכל בחיים  נראה  נגדי . ומה שבא לי זה להיכנס מתחת לשמיכה ולא לצאת משם , אבל זה לא עוזר לי, רק נהיתי יותר חולה . אני מנסה להזכיר לעצמי  שיש לי בחירה ברגעים האלה ,או לקום או להישאר ככה . כל כך קל להישאר פשוט ככה ,ולא לעשות כלום , אבל אני יודעת שאני רוצה לבחור  לקום גם כשקשה לי , ומזכירה לעצמי שעכשיו  אני חייבת להיות טובה לעצמי ושאני צריכה מסביבי אנשים שאני אוהבת ,דברים שאני אוהבת או כל דבר שעושה לי טוב. כמה זה קשה  להבין את זה , לפעמים זה לוקח לי זמן, אבל זמן שאני יודעת שאני צריכה אותו לעצמי , אז אני סולחת לעצמי  .

קמתי שמתי טיץ, גופיה, ונעלי ספורט,הרגשתי  שהשמש זרחה עבורי בבוקר, ויצאתי לטיול בים.  וגם בוקר שאחרי. התנועה והאוויר הצליחו  לזרום  לי בעורקים אחרי תקופה לא קצרה , הדיבור הפנימי שלי כבר הבין את זה אחרת , שהקושי כאן שוב , והוא כאן לספר סיפור חדש . סיפור חדש על החיים החדשים שחיים בתוכי , והינה אני במקום שיכול להקשיב , אחרי שהקשבתי לעצמי .

נשכבתי על החול והרגשתי את גופי נהיה לח  מהחול הרטוב ועצמתי עיניים  ,

 

קבעתי איתו פגישה  והוא לא הגיע  , הוא הגיע אבל זה היה מאוחר מדי ,בכיתי דמעות של מוות , והרגשתי שהוא לא יחזור שוב ,

שהוא עזב אותי ,ומה לא בסדר בי? למה הוא השאיר אותי כאן לבד ?

ובסה"כ הוא איחר .

אבל הכל חי כאילו קרה שוב , והסיפור שלי חי בתוכי כל השנים האלה . וחי כל פעם מחדש.

ואני רק רוצה להגיד לך ….

שהיה כל כך כיף לשחק איתך, אתה זוכר ? על השטיח  החום בסלון ,אני יכולה להריח אותך . וגם טניה הכלבה  גם היא הייתה שם אייתנו .

40 מעלות חום ,והרופא יוצא מחדרי אחרי שהוזעק באמצע הלילה , ומאמי ואבא ערים איתי , ואתה בחדר ליד כבר לא אייתנו , ובעצם לא חזרנו לישון אותו לילה ,

ובבוקר מאמי שולחת אותי לגן כי היא כבר לא יודע מה לעשות , ובטוח שאני לא .

וזהו. רק את זה אני זוכרת . זיכרון מאוד קצר , אבל חווית חיים גדולה .

הכנתי את עצמי כל –כך הרבה לפני , וללדת טבעי זה היה לי ברור , נסעתי ללניאדו

בעלי  מאמי  והדולה היו איתי והכל היה כל כך מוכן  ומתוכנן ,והחדר הטבעי  חיכה  רק לי .

ורק הצירים לא היו ,הם באו והלכו ….

ונעצרו.משהו בחדר עצר. הרגשתי ששום דבר לא זז , הכל קופא מבפנים  ומבחוץ , ואיך אף אחד לא אמר לי שזה יגיע שוב , "הפחד הזה שוב. כבר עבדתי עליו בכל צורה בחיים, זה מאחורי.מה קורה כאן ?"  אבל לא רק שם , הוא גם כאן .

הגענו לחדר לידה , בדקו אותי ,והלחץ באוויר כבר התחיל אצל האחות שדחפה לי חמצן על הפנים , והובילה אותי בכיסא גלגלים לחדר לידה לבד ולחדר לידה הלא נכון … טבעי אני צועקת בלב אבל רק אני שומעת .

נכנסתי ב 9:00 בבוקר וכלום לא זז הפתיחה היא אולי 2 ירדו לי המים לפני למעלה מ 18 שעות וכבר מ4:00 בבוקר הצרים בהפרש הנכון , והם הולכים וחוזרים .

לאן היא הולכת ?למה היא לא באה אלי , מה קורה כאן … בואי בואי

ורק מתוסכלת שהתמונה לא נראתה כמו שאני דמיינתי אותה , הידיים שלי   מחוברות משני הצדדים בכל צד לחוט אחר , ולא נוח לי , והחדר דחוס ומפחיד לי ולא נעים לי והכל הכל לא כמו שרציתי .

רציתי מוסיקה ,רציתי בריכה רציתי מים אמבטיה ואיפה היין השוקולד , אוףףףףףףףףף

רציתי להתנשק ,להרגיש אהבה באוויר .

וכל פעם שאני חושבת על זה אני מאבדת אותה יותר , בואי בואי אני מתחילה לקרוא לה , בואי אלי את לא יכולה לעזוב אותי עכשיו , לכל אורך הזמן הרגשתי וידעתי שאת את שלי , לאן את הולכת , והיא שומעת אותי והדופק  שלה מתייצב. והמצב מתחיל להראות אחרת ואנחנו מתקדמים , מ 2  ל 4 והמוניטור מתחיל לעשות קולות של רווחה, והנשימה חוזרת בחדר, הפרצופים סביבי קצת מתבהרים. ואני מתחילה להבין שזאת הדרך,  ואנחנו מתקדמים ואני בתקווה שהתמונה תשתנה ושיורידו לי את האזיקים  האלה , ושוב אני מאבדת אותה ורעש המוניטור מתחלש ושוב הפחד בתוכי גובר  , ואת האנשים בחוץ אני לא כל כך רואה ,והרי הגוף שלי יודע איך מתנהגים במצב כזה , והוא לא שם הוא הלך ומתחיל להיות מפחיד. אני לא יכולה להיות כאן . בעלי יוצא נכנס מחזיק לי את היד כל כך חזק,

אני לא יודעת מי מפחד יותר  , ואימא שלי יושבת בפינה צמודה לקיר חזק חזק , ולא זזה . הרי היא איבדה ילד  חי ונושם .

אני מצליחה שוב להתקבץ חזק חזק ולבקש ממנה שתבוא ,שכאן מקומה אייתנו .

הילדה שלי תחיה  הקול הפנימי שלי אומר !!!

וקול המוניטור מתחיל שוב רעשים של דופק ,היא כאן, היא כאן  אייתנו ,בואי בואי אני קוראת שוב .

זאת הדרך ,אבל היא כל כך קשה , היא מבקשת ממני להישאר בתוך עצמי ,להישאר כאן ולא ללכת לשום מקום ,להישאר רק איתה .

אבל אני מכירה רק אחרת ,כל כך קשה לי להישאר כאן, מפחיד ולא נעים ,ואני עדין קשורה באזיקים .

ושוב המוניטור שינה קול ,והבנתי שהיא מדברת אלי , אני שומעת אותה אומרת " שככה אני לא יכולה לבוא אני  צריכה אותך " , כן אותי. ידעתי  שהכל בידיים שלי אספתי את כוחותי האחרונים, וידעתי, הרגשתי את הלביאה יוצאת מתוכי ,הילדה הזאת היא שלי הרגשתי, את נשמת. הגוף שלי היה כל כך חזק מבפנים, לדעת שאת זה אני לא עוברת שוב , שהסיפור הזה שדופק כאן בחדר הוא לא שלי .

 

בואי בואי אלי …..

ועם כל מה שיש לך  להגיד לי אני כאן אני שומעת

 

היא באה כשאני איתה הבנתי את זה ,וצעקתי כל כך חזק מבפנים ומבחוץ ,כי האמנתי שהיא שלי לא משנה באיזה צורה , וההרגשה הייתה חייה .

והיא הייתה חזקה יותר מכל דבר בעולם הזה עבורי .

והיא יצאה ודמעות האושר שלי לא הפסיקו , העור שלה נגע בעור שלי ,היא הייתה נעימה כל כך והיא נשקה אותי ואני אותה .

ברגע הזה הבנתי שלא הייתי צריכה לשחזר את חווית החיים שלי , שיש בי את הכוחות לשנות  , תחושת ההצלחה שהרגשתי הייתה עצומה , וצעקתי אותה  .

חזרתי הביתה עם כוחות ,זה היה כל עולמי .

למדתי שוב  להקשיב לקול הפנימי שלי , זה הרגע הכי משמעותי עבורי , למדתי שכדי להיות האימא שאני ,אני צריכה להיות , ולהיות גם כשקשה ,  להקשיב לקול הפנימי הזה שמלווה אותי בחיי כשאני כאן .

כבר שום דבר לא היה משנה ,אני כאן   כל כולי

 

 

טלי תורג'מן  בעיצומו של הריון שני ,אמא , פסיכותרפסטית גופנית ומלווה נשים בתהליכי לידה ואובדן בגישת BOT

 

Summary
מי מפחד יותר? או בעצם חוויות הריון שני
Article Name
מי מפחד יותר? או בעצם חוויות הריון שני
Description
BOT, לימוד וחווית שחרור לידה למדתי להקשיב לקול הפנימי שלי , זה הרגע הכי משמעותי עבורי , למדתי שכדי להיות האימא שאני ,אני צריכה להיות , ולהיות גם כשקשה , להקשיב לקול הפנימי הזה שמלווה אותי בחיי כשאני כאן . כבר שום דבר לא היה משנה ,אני כאן כל כולי
Author