השבוע ראיינתי אישה בת 85 שנבחרה להיות "יקירת העיר חולון" על עשייתה ותרומתה למדינה ולעיר חולון בה היא מתגוררת.
כשישבתי מולה והיא סיפרה לי את קורותיה פניה קרנו, עיניה הכחולות נצצו והיא זכרה פרטי אירועים מרכזיים בחיי ההגנה והפלמ"ח בהם לקחה חלק, שאני שגילי מחצית מגילה כבר שכחתי.
מאחר וההתנדבות היא מרכיב חשוב גם בחיי, הסתקרנתי לדעת מה הניע אותה לתרום במשך 20 שנה בכל האופנים האפשריים : היתה תחקירנית, מרצה ומארגנת טקסים לציון אירועים מרכזיים לאחר שסיימה לעבוד בהגנה ובמחתרת.
היא סיפרה לי בחיוך גדול ועיניים כחולות מלאות שמחת חיים וחיוניות,שדרכן יכולתי לראות כיצד נראתה בשנים עברו, שההתנדבות והתרומה לזולת הופכות אותה לחיונית וצעירה.
ספרתי לה שגם אני מתנדבת סדרתית, פעילה בוועדי ביה"ס של שלושת ילדי : יסודי, חטיבה ותיכון, מסייעת בקידום נושאים הנוגעים למעמד האישה והחינוך באזור מגורי, מתנדבת פעילה בעמותת "רוח נשית" הפועלת לקידום נשים נפגעות אלימות , מנטורית ופעילה באירועים השנתיים שלהם. מנהלת המדיה חברתית של "עמותת גרנית" לקידום חקיקה למען נשים ושל "מוזיאון מורשת יהדות בבל" לשימור מורשת עיראק.
סיימתי את סיפורי בכך שלא פשוט להיות פעילה כשיש שלושה ילדים ומשרה מלאה אבל משתדלים, ושאני רואה בה השראה ודוגמא עבורי על התרומה והעשייה שלה תוך סיכון חיים (ייצור תחמושת מתחת לאדמה) ולימוד אוכלוסיות שונות והשרשת המורשת.
סיימתי שהלוואי ואוכל לתרום במהלך חיי כמוה וכשאפרוש לפנסיה בצורה אינטנסיבית יותר.
היא השיבה לי : ממרום גילי אני יכולה לומר לך "נתינה בשמחה פירושה סיפוק והנאה וזוהי התודה"
וחייכה.
אישה מדהימה עם תוכניות להמשך עשייה ופעילות באמצע העשור התשיעי לחייה, גרמה לי להבין כמה חשוב להמשיך ולתרום, לסייע למה שמאמינים שחשוב שימשיך שיתקיים כמה שאפשר ובמידת היכולת ולא לוותר גם כשעמוס וקשה.
המיוחד בהתנדבות הוא שהיא מגיעה ממקום טהור, ללא תמורה וללא רווח, עם עשייה למען האחר במטרה לסייע. אשרי מי שיכול לתרום ולסייע.
"כאשר אני נותן, אני מעניק לעצמי", וולט ויטמן
