את נסרין פגשתי בחדר הנקה באסף הרופא. אחרי שילדה את ילדה הרביעי. סימנה לי שמחכה לעזרה, ניגשתי אליה.
קצת שאלות הכרות, קצת על הלידה, על ההריון, אבל משהו לא הסתדר. הלידה היתה קלה, ללא אפידורל , היא עדכנה שזו לידתה הרביעית כמעט בהתחלה. היא נראתה גאה מאד, מאושרת, מצבה הפיסי היה מצויין. אבל לא היתה נינוחה כלל. אפילו חרדה מעט, שמתי לב שהחרדה מתגברת כשלקחתי את התינוק במטרה להעירו. זיעה קרה כיסתה את פניה, המבט שלה נראה מוטרד.
"את מפחדת " ? שאלתי אותה , היא אשרה שכן. ממה ? ניסיתי לברר, מהכאב היא לחשה. איזה כאב, לא הבנתי, עכשיו עברת לידה ללא אפידורל , ההנקה מפחידה אותך? הייתי מופתעת.
בכל מקרה הרגעתי אותה, את יכולה לנשום לא נראה לי שבדקות הקרובות נצטרך להתעסק עם החשש, התינוק שלך ישן עמוק ולא מתכוון להתעורר, וכדי להניק צריך את שיתוף הפעולה שלו.
אני צריכה אותו חדור מוטיבציה חייכתי אליה.
הניחי אותו עלייך קרוב לחזה. ניתן לו להריח לחוש לשמוע את הדופק, קצת Skin to skin. בינתיים קיוויתי, אצליח להבין מה החסם.
אני רואה שאת מזיעה (לא היה חם בחדר) את מפחדת מאד? היא אשרה שכן. זה ילדך הרביעי אישרתי איתה, הנקת בעבר ? היא ענתה מיד שלא. את הראשון הדפתי מעלי כל כך חזק כשניסו לקרב אלי אותו לשד כדי שאניק, שלא הפסיק לבכות עשרה ימים אח"כ כל פעם שהחזקתי אותו, לא רצה לראות אותי, צחקה בחוסר מנוחה. האופן שבו הגיבה לא השאיר מקום לספק, משהו קרה בעבר, יש מחסום גדול מאד.
אם זה לא מתוך חוויה אישית ,חשבתי , , יש מצב שזה משהו רחוק יותר.
ראית מישהי מניקה כשהיית ילדה, מניקה בכאב? ניסיתי את מזלי. היא הרימה את מבטה בשניה ששאלתי, והנהנה שכן. היתה חוויה קשה? המשכתי לברר, והיא אישרה שכן , המבט שלה אמר הכל.
הסתבר שנסרין בצעירותה כשהיתה ילדה קטנה, נכחה בחדר עם יולדת טרייה שסבלה מגודש ,חום ופציעה ,ראתה את סבלה הגדול, שמעה את זעקותיה כשניסו לעזור לה לפנות חלב מהשד, כאשר ניסו לחבר את התינוק אליה שיעזור בריקון השד ויפחית את כאבה. הבעיה היחידה היתה שאף אחד בחדר לא שם לב שילדה קטנה בסה"כ בת עשר נוכחת ,שומעת, רואה הכל ולא מבינה, לא מבינה למה צריך לסבול כל כך. אף אחד לא תיווך לה את הארוע , כולם היו עסוקים ביולדת.
החוויה שלכאורה נראית אפיזודה שגרתית בחמולת הנשים, לא הניחה לנסרין וליוותה אותה שנים ארוכות, וכאשר עלתה לראשונה עם הולדת הילד הראשון, נכשלה ומאז לא העיזה לנסות. את שלושת ילדיה האכילה מבקבוק עם תחליף חלב.עכשיו עם הולדת ילדה הרביעי, התעורר בה הרצון לעשות שינוי, אבל הפחד היה גדול מנשוא.
תוך כדי שאני מקשיבה לסיפור, מרגיעה , מלטפת את ידה, אני שמה לב שהקטנצ'יק מתעורר ומתחיל לחפש. לא היה הרבה מה לעשות, הוא פשוט תפס את השד והחל לינוק במרץ, אני לא הספקתי אפילו להכין אותה.
נסרין שלא הבחינה שהוא יונק, היתה כל כך עסוקה בפחד ובזיכרון המבעית שזה טישטש אותה לגמרי.
כשאמרתי לה "מזל טוב נסרין, את מניקה" הסתכלה עלי במבט משונה. שתי שניות עברו עד שהבינה שנמצאת בעיצומה של הנקה. קריאות השמחה לא איחרו לבוא. "אני לא מאמינה שאני מניקה, ככה מרגישים? זה לא כואב בכלל אמרה, אמא שלי לא תאמין, בעלי יתעלף, עשית בשבילי את הלא יאמן".
העיניים שלה נצצו, היא היתה מאושרת, עכשיו באמת. היא הצליחה לעשות את מה שרצתה כל כך ולא העיזה מפחד. עכשיו כבר הרשתה לעצמה להודות בתסכול, ברגשות המעורבים ,באכזבה שחשה כשלא הצליחה להתמודד עם החרדה.
אם לא היינו מתמודדות עם המחסום, כנראה שהדרך להצלחה היתה מורכבת, אולי אפילו לא אפשרית. אי אפשר לדעת. דבר אחד אני יודעת בוודאות, נסרין נראתה כמי שהגשימה את חלומה.
כשקמתי להגיש סיוע ליולדת נוספת, סיננה לעברי: "תודה, תדעי לך שאת מלאך ,הגישה שלך והיכולת שלך להרגיע אותי ככה עשתה את ההבדל, הכל בזכותך, אני לא מאמינה, שינית לי ת'חיים".
ואני… אני הייתי מאושרת אפילו יותר ממנה. כל מה שהיה צריך במקרה של נסרין זה להקשיב. לראות מי יושבת מולך, להבין את המקום ממנו באה, להסיר את ה"רעשים" המיותרים ולהצליח!