סיפור ארוך לידה קצרה- הסיפור שלי

שלום לכולן

קוראים לי ליטל ואני בת 37. נשואה שנתיים לאיל ואמא לסול בת 7 חודשים.

כשנכנסתי להריון השמחה הייתה רבה כי זו הנכדה הראשונה להוריי.

עשיתי את כל הבדיקות שהרופא שלי המליץ עליהן וכל פעם חיכיתי לאולטרא סאונד כדי לשמוע ולראות אותה.

לסקירת מערכות המוקדמת באו איתי בעלי, כמובן, אמא שלי ואחותי.

התחלנו את הסקירה, עברנו איבר איבר וההתרגשות הייתה בשיאה. כשהרופא הגיע ללב הוא היה בשקט ולא אמר מילה. הוא רק אמר שזה שהוא בשקט לא אומר שמשהו לא תקין. המשיך להסתכל שוב ושוב, מבחוץ ומבפנים ואז, למרות שאמר את המשפט הקודם, שאלתי אם הכל בסדר?

הוא ענה לי שלא!!! בדק שוב את הלב ואמר שלמרות שלא רואים טוב נראה לו שיש בעיה בצד שמאל של הלב ובמסתם. ברגע ששמעתי את זה לא שמעתי יותר כלום ורק רציתי לברוח משם. נתן לנו הפניה לעשות אקו לב עוברי ושלח אותנו הביתה. מאז לא ישנתי טוב בלילה.

פחדתי לישון בלילה כי לפעמים הייתי מוצאת את עצמי ישנה על הגב וקראתי שזה לא בריא לעובר כי מגיע פחות חמצן ללב.

באותו יום הלכתי לארוע ולא היה אכפת לי מכלום רק מצימוקית (השם של סול כשהייתה בבטן) שלי. התקשרתי לקבוע תור בבית החולים לאקו לב ובאותו הזמן חיכיתי גם לתור לבדיקת מי שפיר.

כשהגעתי לבדיקת האקו לב הרופא אמר שוב שלא רואים טוב ולא יכול היה להגיד שום דבר ולכן זימן אותנו שוב.

כשהגעתי לבדיקת מי שפיר אותה ביצע אותו רופא של הסקירת מערכות, עשו לי לפני אקו לב ואז נאמר לי שהכל תקין. חזרתי לנשום!

הימים והשבועות עברו וכל פעם שלא הרגשתי אותה היינו נוסעים למיון.

כל כך רציתי לפגוש כבר את צימוקית וניסיתי את כל ה"זירוזים" שקראתי שיש: דיקור, חליטת פטל, מסא'ז, רפלקסולוגיה וסקס.

הגיע יום ראשון 23/11/14  שבוע 38+3 חזרתי מהעבודה וכאב לי כל הגוף. יום שני כבר לא הלכתי לעבודה כי הכאבים התגברו. שבועיים לפני אמרו לי במיון יולדות שעד שלא יהיו צירים כל 5 דקות אין לי מה לבוא. יום שני אחר הצהריים חיכיתי שבעלי יחזור מהעבודה ואמרתי לו שאנחנו הולכים למיון. אחותי הצטרפה אלינו כדי שלא יהיה משעמם והגענו לקפלן.

קיבלו אותי במיון יולדות חיברו למוניטור. צירים חלשים ופתיחה של 1.5 שהייתה כבר שבועיים לפני.

חיכינו לרופאה הרבה שעות ואז המיילדת המקסימה אמרה לי שהיא תבדוק אותי כי לא היה לה נעים שחיכינו הרבה זמן. בדקה אותי ואמרה שיש מחיקה של 80% מצוואר הרחם ופתיחה של 1.5. שאלה אם אני רוצה שתעשה לי סטריפינג ואני בשמחה עניתי כן!!!

עם פתיחה של 2.5 המיילדת אמרה לי שאני אלד או באותו יום או למחרת.

הרופאה הגיע לבסוף ואחרי בדיקה אמרה לי שאני בפתיחה של 1 מקסימום 1.5 ושאם לא אלד עד שבוע 41 אחזור אליהם. כל כך התבאסתי לחזור הביתה…

יום שלישי 25/11 שבוע 38+5 ואני כבר לא יכולתי לסבול את כאבי הגב. דיברתי עם חברה שאמרה לעלות ולרדת במדרגות ואני ילדה טובה מוכנה לעשות הכל רק שצימוקית תצא כבר!!!!! (אני ג'ינג'ית וסבלנות זה לא הצד החזק שלי).

סקס בצהריים, ויכוח עם המאבטח בדואר וחיכיתי לאחותי שתחזור מהלימודים כדי שתבוא איתי שוב למיון. בעלי רצה לבוא אבל אמרתי לו שגם ככה בטח ישחררו אותי וחבל שיצטרך שוב לבטל מטופלים (רופא שיניים).

אחותי הגיעה ונסענו למיון. הגענו לחניון של קפלן בשעה 16:45. יצאתי מהאוטו ופתאום אני מרגישה זרם מים שיוצא ממני ולא ניתן להפסקה. הבנתי שזו ירידת מים והדבר הראשון שאמרתי לאחותי זה שזה ממש פדיחות כי הכל רטוב ואיך יבדקו אותי? (פולניה אמיתית).

טלפון לבעל וטלפון לאמא ושניהם היו בדרך.

טוב, הגעתי למיון יולדות וישר חיברו אותי למוניטור שכמובן הראה צירים חלשים.

אמרתי לאחותי שכל פעם שארגיש ציר שתעשה לי עיסוי בגב והיא ממש סבלה.

אחרי כמה דקות אמרתי לאחות שאני לא מסוגלת לשכב יותר ושתנתק אותי מהמוניטור. היא התעקשה על 20 דקות ואני התעקשתי להתנתק. אמרה לי קחי את הכדור ותתחילי לקפוץ עליו. אז קפצתי. לא עזר אבל אני ממושמעת.

בינתיים בעלי הגיע והוא תפס פיקוד על המסא'ז. אחרי כמה דקות שלחו אותי למקלחת, אמרו לי שזה יקל על הכאב, ממש……. כשסיימתי להתקלח הכאב היה בלתי נסבל ובבדיקה ידנית אמרו לי פתיחה 5. הולכים לחדר לידה.

איך ששמעתי חדר לידה דרשתי אפידורל. הגעתי לחדר לידה ושוב- אני רוצה אפידורל!!!

בינתיים התחילו להכין אותי ללידה ואני התחלתי להרגיש כאב שלא ניתן לתאר במילים והצרחות שלי היו בהתאם. המיילדת התחילה להכין לי את העירוי של האפידורל והתקשרה למרדים.

פתאום הרגשתי שאני צריכה לשירותים וחשבתי לעצמי בין כל הכאב איך אני עכשיו יורדת מהמיטה והולכת לשירותים. אמרתי את זה למיילדת וכשהיא בדקה את הפתיחה היא אמרה לי שיש 10 אצבעות ושתוך 4 לחיצות צימוקית בחוץ. הסבירה שגם אם אקבל אפידורל באותו הרגע זה לוקח 10 דקות עד שזה משפיע והיא תהיה כבר בחוץ. שכנעה אותי בלי אפידורל.

אמרתי לעצמי על החיים ועל המוות כמה יותר גרוע מזה זה יכול להיות??? וזה יכול!!! הרבה מעבר לסבל אנושי. אמרה לי תנשמי ותתחילי לעשות ששששששששששששש, שיטת נשימה שלומדים בקורס הכנה ללידה ואני מרוב כאב ורצון לסיים את זה כבר רק צעקתי. לא הקשבתי לה ורק כשאמרה לי ללחוץ הקשבתי לה. אחרי הפעם הרביעית פתאום הרגשתי משהו מחליק החוצה, משהו קטן ומלא דם. ברגע שהרגשתי את זה כל הכאב פסק ברגע אחד.

צימוקית בחוץ!!!!שמעתי אותה בוכה. הרגשתי אותה עליי. ראיתי אותה נושמת את נשימותיה הראשונות עליי. 9 חודשים היא גדלה בתוכי והגנתי עליה ועכשיו היא בחוץ.

בשעה 19:14 צימוקית שהפכה באותו הרגע להיות סול יצאה לאוויר העולם. בדקה זו נתתי חיים, בראתי חיים.

2.366 קילו של מתיקות. 2.366 קילו של אהבה טהורה וללא תנאי.

 

בהזדמנות זו אני רוצה להודות לבעלי היקר והאהוב על התמיכה, ההבנה, על שספגת את כל השיגעונות שלי בזמן ההריון וגם לאחריו. על התמיכה בהנקה ועל זה שזה אתה!!!!!!