סיפרתי את זה לכל כך הרבה אנשים,כל חברה שהתקשרה,לכל דודה ששאלה
והנה הזדמנות להנציח בכתב, את הרגע משנה חיים שלי.

ההריון הגיע שנה וחצי אחרי החתונה, כשאני ספוגה בפחדים וחרדות, מסיפורים קרובים
מתרכזת בעבודה, ובעובדה שהכל קורה לטובה, מחוברת לאפליקציות שמנתחות את היום והחודש, כל חודש פרי גדול יותר
מחכה לאבטיח.

תכננתי, שבחודש שביעי, נתחיל קניות, למרות כל האמונות מסביב חיזקה אותי ההרגשה, שיש עגלה בבית,מיטה, ושמיכה חמה
בחודש שמיני נעצב את החדר
נמסגר תמונות, נתלה וילונות,  נכבס את הבגדים, נריח אותם שוב ושוב.
בתשיעי נלך למקווה, נתפלל ונחכה.

יום שלישי,יום לפני תשיעי
החלטתי ללכת למקווה
שבע טבילות
מתחת למים, אני מתפללת לטובת כל בנות ישראל ,שיזכו לרגע הזה.
יוצאת עם אמונה, עוצרת לקנות גרביים, ולפני השינה מדברת עם סבתא רחל(סבתא של בעלי) שלמחרת זה שנה לפטירתה
מרגישה שהיא מלווה אותי,שהיא כל כך אהבה את אביחי, והתפללה להריון שלנו, בטוחה שידה בדבר, ביקשתי סימן לנוכחות שלה.

בוקר חודש תשיעי
קמתי, התגלגלתי לשירותיים, כן שוב פעם פיפי
חזרתי ובעלי ישן כל כך מתוק, התבאסתי,שכל תזוזה שלי מעירה אותו..ליטפתי את הבטן, שאלתי לשלומה
והרגשתי שיוצא ממני נוזלים…שוב פיפי?!
התגלגלתי לעמידה,וטיפטפתי מים.
בעדינות הערתי את בעלי,
"אני חושבת שיורדים לי המים"
הוא קם בבהלה מצחיקה,מעורבת בהתרגשות, מנסה לחשוב מה לעשות קודם

הוא עובר על רשימת הלא לשכוח,מכניס אותי למקלחת
מרפד את מושב הרכב,לוקח אוכל לנשנש
התיק של הילדה,תיק שלי,שמיכה,כסא לרכב
אה תביא גם את הגרביים הקטנות שקניתי אתמול..

פתאום קלטתי שביקשתי סימן

מגיעים לבית חולים,אמא לצידי מתרגשת
בעלי בשיחות עדכון נתונים
וחמתי בארץ,אצל הרב,מברכת.

החדר גדול,טלוויזיה עם ערוצים
מחוברת לעירוי נוזלים,ממתינה
14:40 מעבירים אותי לחדר לידה,גדול יותר עם נוף מרגיע..ממתינה
כשמתחיל לכאוב מעט,אני מתרגשת,חושבת שזה לא כל כך נורא,וכנראה שעמוד בכאב בלי אפידורל,אמא שלי מסבירה בעדינות,שזה עדיין לא ציר,כשאני אטפס על הקיר מכאב,אז זה יהיה ציר
קצת חוששת מטיפוס קירות,לא ספורט חביב עלי במיוחד
אמרתי שאני אקח אפידורל בפתיחה של שש
כשהגעתי לשש,צעקתי מכאב וכעס,למה חיכתי לפתיחה של שש..
עד שהגיע הרגע של זריקת הפלא,למדתי לטפס על קירות,וכמו שחשבתי,זה לא הספורט החביב עלי.

השעה 22:00 חושבת שאת החלק הקשה פתרתי,יש לי לחצן לטיפטוף,טשטוש כל כאב שמאיים עלי
מסבירים לי שהדחיפות לפני,ושם העבודה מתחילה.

פתיחה מלאה,רואים ראש קירח מבצבץ, ועומדים סביבי עם סטופר,תדחפי, עוד פעם,שוב,עוד קצת,לא לנשום ולנוח
אחרי שלוש שעות,רופאה רעה,איימו לקחת לי את הלחצן שלי,בבכי תחנונים,ביקשתי שלא,רק לא את הלחצן  אני אוהבת אותו כל כך.
המביני עניין שהיו בחדר,אמרו שהדחיפות שלי טובות,אבל התינוקת לא מצליחה לעבור את האגן,כנראה שזה מבנה אנטומי,ואם תוך ארבעים דקות לא נתקדם,הולכים לניתוח,כי עברו חמש עשרה שעות מידית המים.
גם הארבעים דקות נראו לי נצח.

פתאום ניתוח נראה אופציה טובה
חצי שעה שמנהל מחלקה עם עשרה סטודנטים
חותכים אותי,מזיזים לי איברים בגוף,מחטטים בי,אחת מתקרבת לנסות להבין מה אני ממלמלת, מתייאשת, חוזרת לאייפון הוורוד שלה, הרופא מדבר הרבה,מסביר לפרטים,פרטים שלא מובנים לי
מוצאים את התינוקת,אני מחכה לבכי,היא בוכה,אני נושמת
תופרים אותי,כמו בובה שנקרעה
אני ערה, כאילו צופה בפרק של אנטומיה של גריי
השעה 3:34 לפנות בוקר,יום חמישי 12 לפבואר 2015
משקל 2.800פאונד
גובה 19.5 אינץ
טמפה פלורידה
ברוכה הבאה לעולם,נטע רחל ממן.IMG-20150703-WA0001