יש רעשים שאני מגלה אותם רק כשהתינוקת ישנה כאילו הם מחכים לרגע הזה,כדי לצעוק שהם קימיים, כמו ילד מעצבן שמושך בצמה לתשומת לב. כמו המקרר שהחליט לעשות גראפס מיותר הטלוויזיה שמוחה בצליל פרידה, על השקט שאני כופה עליה והנעליים יש להן רעש מיוחד כשיש שקט,סוג של הידבקות לריצפה והתנתקות כואבת בכל צעד מה קשור רעש של מסוק,מה זה כאן נפאל?! יש את הבעל שעוד לא התרגל,מטפל באימיילים מציקים אחד אחרי השני, השתעבדות לצלילים של אנשים מהצד השני,שבטח אין להם תינוקת שישנה עכשיו. כולם ממליצים להרגיל את התינוקת לישון ברעש, כאילו להם זה נחמד לישון כשהעולם ממשיך לרעוש. אחרי שהשגתי שקט,כיבתי את המזגן,הנמכתי את הסיר,צועדת יחפה,מרוצה כמו אחרי מחאה,כשראש הממשלה נכנע לדרישות המופרזת של בנט מתיישבת בספה,שגם לה יש רעש קיום מאזינה לצלילים הקטנים והמורדים חשמל מהקירות,תיקתוק השעון וזימזום של שעת ערבים מהמרפסת מתגעגעת בכל הקונצרט הזה,לצלילים האהובים עליי מכל, הימתחות הידיים אחרי השינה,רשרוש השפתיים לאוכל, חיוך העיניים לעיניי וצחוק שלומד להתגלגל לא יכולה להתאפק,אני נותנת לך נשיקה במצח פתחת עיניים גדולות,ובכי שצועק מה זה הרעש הזה אופס, הרעש הזה זה קיומי.