3 דברים שלמדתי על תינוקות בעקבות מיני קורס Small Talk

אחד מהרגשות הבולטים ביותר בחווית ההורות הוא תחושת חוסר אונים המלווה פעמים רבות עם תחושת תיסכול לנוכח הגוזל/ית שבוכה בלי הפסקה. הצרחות שלו/ה קורעות לא רק את עור התוף, אלא ובעיקר, את הלב. כמה מאיתנו לא חולמים על איזה ספר הדרכה שיוצמד לתינוק עם הלידה שיגיד לנו תמיד ובצורה פשוטה מה עובר על האוצר הקטן, מה הוא מרגיש ומה בדיוק היא צריכה ברגע זה?

לריסה גינת, אם לשתי בנות מתוקות סבורה שיש בידיה מעין ספר הדרכה כזה, אבל היא גם בטוחה שמי שאמור לחבר את "המדריך" הזה הם ההורים עצמם, כלומר כל הורה לילדו שלו. אז מה התפקיד שלה בכל הסיפור הזה, אתן שואלות? ובכן, ניתן לומר שהיא מלמדת אותנו, ההורים, כיצד לכתוב את אותו ספר, ובמילים אחרות היא מלמדת אותנו את הא"ב ואת התחביר של אותה שפה שבאמצעותה המילון השלם לצרכיי התינוקי ייכתב צעד אחד צעד.

השבוע אני ובעלי, שהוא מהנדס במקצועו וגדול הספקנים שאני מכירה, הלכנו למיני קורס (מפגש בודד בן 3 וחצי שעות) שהעבירה לריסה גינת הידועה כמי שפיתחה את שיטת Small Talk. מכל התיאוריות, הידע, המחקרים, הדוגמאות האישיות, השאלות והתשובות שהוצגו במפגש יצאתי עם שלוש תובנות, או אם תרצו שלוש הערות לעצמי על מה כדאי לזכור טוב טוב ביום שאחרי הסדנה. חשוב לציין שתובנות אישיות אלו השתלבו וצמחו מתוך מי שאני ומתוך השקפת העולם הכללית שלי, והאימהית שלי בפרט, לנוכח דבריה של לריסה, וככל הנראה אימהות ואבות אחרים ייצאו עם תובנות אחרות, גם אם שמענו בדיוק את אותם הדברים.

ראשית, אני לוקחת מהמפגש את עקרון "מה ששנוא עלייך- אל תעשה לתינוקך" / עקרון ההזדהות עליו לריסה דיברה הרבה. לפי עקרון זה הרבה מהתחושות הפיזיות, מחוות גופניות לצד התחושות הרגשיות שהתינוק חווה, הן בבסיסן דומות מאוד, אם לא זהות לחלוטין לאלו שאנו המבוגרים חווים. לפיכך יש להתסכל על התינוק כאילו אנחנו במקומו, ולחשוב כיצד אנחנו היינו רוצים שייתחסו אלינו באותו מצב- האם היינו רוצים שיתעלמו מהמצוקה שלנו? האם היינו רוצים שבמקום לקבל מענה למשהו שמציק הסובבים אותנו יתחילו להקטין את הסבל שלנו על ידי שירה, מחיאות כפיים ודחיפת צעצועים לפנים? לריסה דוגלת בגישה המגובה במחקרים שיש להתייחס לתינוק/ת בכבוד, להקשיב הקשבה מלאה (לא תוך כדי דיבור בסמארטפון), להכיל את מצוקותיו ולהעצים את יכולותיו. אני לגמרי מתחברת לדעה שאומרת שטענות כגון: "תינוק לא צריך להיות כל הזמן על היידים", "תינוק צריך לאכול כל שלוש שעות בדיוק"  עלולות לגרום יותר נזק מאשר תועלת. אני מצטרפת להמלצתיה לזרוק את השעון ולהתחיל להקשיב לתינוק, לפעמים בא לו לאכול כל חצי שעה ולפעמים כל 4 שעות והאקסיומה של זמנים קבועים עלולה לאמלל תינוקות והורים רבים. מישהו צריך להגיד לכל הנשמות הטובות שתינוק בשנת חייו הראשונה אינו מנסה לחנך את הוריו, לעשות להם דווקא או להפעיל עליהם מניפולציות רגשיות, מהסיבה הפשוטה שהוא עדיין לא בשל קוגטיבית לכך. כל מה שהוא עושה נעשה מתוך רצון למלא את צרכיו יהיו אשר יהיו- השגת מזון ושתייה, התרוקנות מקקי ופיפי, נחמה בשעת כאב (גזים/ שיניים וכו), חיפוש אחר אהבה וביטחון, סיוע בהרדמות, ויסות חום וקור, מילוי יצר הסקנות ועוד ועוד.. לפיכך, הימנעות מכוונת מהרמת התינוק עלולה לפגוע במילוי של צורך חשוב כלשהו.

העקרון השני שאני לוקחת מהמפגש עם לריסה גינת הוא  עקרון "ההקשבה המתבוננת" /עקרון התצפיות. תינוקות בכלל, והתינוקת שלי בפרט, אינם קופסא שחורה בלתי מובנת ואפופת מיסתורין. התינוק, במיוחד בחודשי חייו הראשונים, מתקשר איתנו בלי סוף דרך גופו. הכוונה בהקשר זה איננה רק לחיוך או לבכי, אלא לקשת רחבה מאוד של מחוות גוף, החל מכיווץ שפתיים, דרך גירוד אוזניים וכלה בבעיטות רגליים. לריסה קוראת למחוות גוף אלו סימנים, ובסדנא שלה ניתן להם דגש מיוחד מכיוון שהם סימנים מוקדמים לאיזשהו צורך שהתינוק רוצה/ צריך שימלאו לו- אוכל, התרוקנות, שינה וכו'. הסימנים הם אוניברסאליים, אך כמו בכל שפה, לכל אחד יש את הדיאלקט הפנימי שלו, ולכל תינוק יש את "אוצר המילים"/ מחוות שלו. לפיכך, בכדי לכתוב את המילון הייחודי לאוצר הפרטי שלנו עלינו בראש ובראשונה ללמוד את המשמעות של סימנים אלו ובהמשך לצפות בתינוק שלנו בעניין רב ובתשומת לב מירבית. ככל שנתבונן עליה/ו בצורה יותר מעמיקה, נהיה חוקרים מוצלחים יותר ונוכל למצוא חוקיות בין הסימנים ובין הצרכים, ולבסוף נוכל גם לנבא אירועים דרמטיים כמו: קקי, פיפי (דבר שיכול לחסוף אלפי שקלים בשנה!) וגם פחות דרמטיים אך סוערים בהחלט כמו שינה ואכילה. במילים אחרות אין תחליף לזמן איכות עם האוצר הפרטי שלנו! האלטרנטיבה היא כמובן לא להכיר את התינוק לעומק ואז להרגיש כמו במבוך, להיכנס באין מוצא, לנסות להאכיל אותה כשהיא בעצם עייפה, או להרדים אותו כשהוא במצב של עוררות יתר.

העקרון השלישי שאני לגמרי לוקחת מהמפגש עם לריסה הוא הוא עקרון Less is more והוא מתייחס למידת הגירויים שהתינוק מסוגל לקלוט ולעכל בו זמנית. אנחנו חיים בעידן שכבר הרבה זמן אני מכנה אותו עידן ההיפר אקטיביות ואנחנו חיים בעולם שרובו (המערבי) חי רוב הזמן בתוך הפרעת קשב אחת גדולה, לצערי עכשיו אני מגלה שזה הגיע גם לעולם התינוקות. אנשים רבים מסביבי, ובעיקר נשים, מסבירות לי כמה חשוב וחיוני לייצר גירויים מסביב לילדה שלי, שללא גירויים כמו אוניברסיטה, בובות, מגני ראש צבעוניים, שירים וצלילים למיניהם היא לא תתפתח כראוי. במהלך המפגש עם לריסה הועלו טענות מנוגדות המצביעות על כך שעודף גירויים קוגטיביים עלול להציף את התינוק ולהעלות במידה רבה את רמות האנדרלין בגופו, דבר שמעכב שינה ועלול לגרור עימו עצבנות וחוסר שקט. מעניין היה לשמוע שתופעות אלו  עלולות להופיע אצל חלק מהתינוקות רק באיחור של יום בעקבות יום גדוש במיוחד בגירויים. בשלב הזה האסימונים החלו ליפול אצלי, והתחלתי לנתח אחורנית ימים שבהם הבת שלי הייתה לא רגועה והתקשתה להירדם- זה לא קורה הרבה לכן היה קל לבודד ימים אלו. בטעות וללא כוונת זדון היו רצף של ימים שבהם ביתנו נחשפה להמון המון גירויים (נופש משפחתי, כנסים מקצועיים, וכן, כן גם הסדנה של לריסה) גודש זה ככל הנראה הוציא אותה מהאיזון (יחד עם התקפי גזים כואבים). מאז הסדנה הורדנו במידה ניכרת את כמות הגירויים אליהם היא נחשפת במשך כל היום, צמצמנו את כמות הגירויים שאליהם היא נחשפת בו זמנית, וגם הארכנו את פרקי הזמן שבין הגירויים (שירים, אוניברסיטה, משחק איתה) ועד כה התוצאות מדברות בעד עצמן- היא נרדמת יותר בקלות ולזמן ארוך יותר. זה לא אומר שאי אפשר לגרות את התינוק עם צעצועים ושירים, אבל יש להקפיד על מינון סביר ולצמצם עד כמה שניתן נוכחות במקומות כגון קניונים, חתונות רועשות ואירועים המוניים. סביבה שקטה ורגועה חשובה להתפתחות התינוק קוגנטיבית, מוטורית ורגשית יותר ממה שאנחנו יכולים לדמיין במחשבה ראשונה, ואם לא למען התינוק אז למענכם כי כמו שאומרים אצלנו- "שקט יענה בשקט".

 

נכתב על ידי: קרן סרנו פיין

There is 1 comment for this article

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *