הנקה תמ"ל וכל מה שמסביב

נושא האוכל הוא נושא שמתעסקים בו המון מרגע הלידה ועד אין קץ נראה לי.

נושא האוכל אצל פג הוא בכלל נושא נורא רגיש, נורא מסובך ומורכב.

יומיים אחרי לידת ילדי בכורי (כמו שאמרתי לפני בחודש שביעי, במשקל 866 גרם) עליתי לפגייה לראות אותו לראשונה והשאלה הראשונה ששאלו אותי (אחרי ששאלו אימא של מי את) זה האם אני מתכוונת לתת חלב אם?

לא סיפרו לי מה קורה עוד לא הנחתי את עיני על הילד שלי ישר שאלו אותי האם אני מתכוונת לתת חלב אם.

לא תמ"ל לא כל סוג של תחליף אלא חלב אם.

שהאחות קלטה את עיניי הגדולות נפתחות בסוג של מבט תמוהה וריק כי אין לי מושג בכלל מה הולך סביבי מיד התחיל הלחץ של כמה זה חשוב לתת חלב אם.

זה חשוב להתפתחות , זה חשוב למוח של התינוק, זה חשוב לחיבור וכמובן שזה הדבר היחידי שנותר לי לעשות כרגע במצבו הרי אני לא "אימא" שלו עדיין. אני לא מטפלת בו לא אחראית עליו כרגע אני רק בקטגורית ספקית

כמובן שמיד אמרתי "כמובן שאני יתן חלב אם" (הרי אני לא רוצה להיות אימא לא אחראית).

אחרי שיחה זו החל המירוץ והמרדף אחרי כל טיפה של חלב אם, כל 3 שעות מיד את מתייצבת בחדר השאיבות כדי לשאוב חלב ליצור הזעיר ששוכב באינקובטור, השיחות, האוכל והשתייה שלך סובבים סביב הכמות חלב שאת מצליחה ליצר ולייבא לאותו יצור זעיר.

האחיות דואגות כמובן בכל רגע להזכיר לך כמב זה חשוב מה שאת עושה ואת שילוש הקודש שזה אוכל, שתייה ושינה שבלי זה את לא יכולה לייצר חלב וכמובן שאם את לא מייצרת חלב את לא עושה את תפקידך נאמנה איכזבת את היצור הזעיר הזה פגמת בו.

בהתחלה זה הלך יפה התלהבתי שהיצור שלי ניזון אך ורק מחלב אם הרגשתי גאה בעצמי (לא יחסתי חשיבות שבהתחלה הוא אכל כולה 10 סיסי).

לאט לאט כמות הדרישה עלתה ומצאתי את עצמי לא מצליחה לספק לו מזון והחלץ עולה כי את מרגישה שאת סוחטת את עצמך עד אין סוף (תרתי משמע) ואת מרגישה איך משאיבה לשאיבה כמות החלב יורדת.

האחיות הנודניקיות האלה תוחנות לך במוח שאין אסור לך לוותר את חייבת להמשיך וכמובן מזכירות לך את השילוש הקדוש ואת? את אומרת לעצמך איך לעזאזל אני מקיימת את השילוש הקדוש?!

אני לא מצליחה לישון כי אני דואגת ליצור הזעיר שלי, אני לא מספיקה לאכול כי בין שאיבות וריצות מתי אני ישב לידו? איך הוא ידע שאימא איתו אם אני כל היום כל הזמן בחדר שאיבות?

 

אני רוצה להסביר לכם משהו אצל אימא של פג (אני עדיין לא יודעת איך זה אצלך תינוק רגיל אז סילחו לי אני לא מתכוונת לפגוע) נושא האוכל הוא נורא חשוב כי פעמיים ביום את רודפת אחרי האחיות כדי שיגידו לך כמה הילד שלך שוקל כל גרם קטן שהוא עולה זה מסיבה ענקית.

כולם מסביב לוחצים עליך בעניין המשקל הטלפונים היומיים שאת מקבלת זה לא "שלום, מה שלומך?" המשפט הראשון זה "נו כמה הוא שוקל?"

המשפחה פותחת וואצף קבוצתי במיוחד כדי לקבל עידכונים של משקל.

ולא רק האחיות לוחצות עליך לשאוב חלב אם ממש לא גם הסביבה שלך לוחצת.

"זה חשוב, דניאל אל תוותרי, תני עוד פשוט" הם אומרים.

ואת?

את תקועה עם הגוש בגרון והשאיבות האין סופיות והבכי כי את בקושי מצליחה כבר לשאוב 20 סיסי ביום.

אז עוד יותר את לא ישנה ועוד יותר את בדיכאון ואת דוחפת לגרון שלך בכוח כל מיני דברים כי שמעת שהם מגבירים את ייצור החלב בגוף שלך.

את פשוט מאבדת את עצמך ממש ככה.

 

הפעם הראשונה שלא הצלחתי לשאוב ליצור שלי מספיק חלב לארוחה שלו הייתה ממוטטת עבורי אני לא ישכח את זה בחיים שלי, זה ילווה אותי כל חיי.

באתי בבוקר אחרי השמחה הגדולה של ערב לפני שבו התקשרתי ובישרו לי שהיצור שלי שוקל עכשיו 1.010 גרם.

אתן לעולם לא תבינו את האושר והצעקות שהיו בבית (אלא אם גם אתם הורים לפגים) זה היה יום חמישי ויום שישי בבוקר הגעתי למחלקה נושאת בידיי עוגה לאחיות לכבוד האירוע ואז בישרו לי שבלילה חלה הדרדרות קטנה העלו לו את החמצן והמשקל שלו עלה עקב נוזלים בריאות באותו רגע חשכו עיניי רציתי למות ונוסף על הכל זאת הייתה הפעם הראשונה שהיצור שלי קיבל סימלאק ולא חלב אם.

תחושת האשמה והאכזבה שהייתה לי היו כל כך גדולים שפשוט התחלתי לבכות על האינקובטור של הילד שלי.

לא יכולתי להפסיק לבכות אפילו לשנייה הרגשתי פשוט כישלון.

אחת הבנות שהיום היא אחת החברות הגי טובות שלי ראתה אותי בוכה (גם היא אימא לתאומים פגים מושלמים ויפים) חיבקה אותי הוציאה אותי החוצה ואמרה לי "דניאל, זה לא סוף העולם מיליוני ילדים חיים היום על תחליפים. תנשמי תרגעי ומקסימום אם לא תצלחי לשאוב תני לי תמ"ל וככה יהיה לך יותר זמן לבלות לידו. לראות אותו, להחזיק אותו, לדבר אליו ובאמת ליצור איתו קשר ולהיות אימא שלו"

אחרי השיחה איתה מודה שלקח לי קצת זמן לשחרר את התפיסה אבל כמה ימים אחרי קמתי בבוקר אמרתי לבעלי "מאמי היום אני לא שואבת חלב כאן זה נגמר"

נכנסתי לפגייה האחות שאלה אותי איפה חלב האם עניתי שנגמר ואין יותר. היא ניסתה לשכנע אמרתי לה שאני לא מוכנה יותר לשאוב ומהיום הילד שלי מקבל מטרנה (אני חושבת שסוף סוף זה הרגע בו ראיתי אותו בתור הילד שלי ולא הילד של בית החולים).

אני ר11541528_10206859124740874_1772578627_oוצה להגיד לכם שמאז שעברתי למטרנה הוא השמין יותר מהר ועלה במשקל בקפיצות יותר גדולות.

אני יכולתי לבלות איתו יותר וסוף סוף הוא קיבל אימא יותר רגועה ויותר שלווה (עד כמה שאפשר בפגייה).

 

כמובן שנושא האוכל לא נגמר כאן כי כשהגענו הביתה נוצרו בעיות אחרות אבל את זה אני ישאיר לפעם הבאה כדי שישאר לכם טעם לעוד.

גם ככה חפרתי

נכתב על ידי: דניאל

There are 2 comments for this article
  1. קמילה ב 14:14

    ריגשת אותי ! כתבת מקסים, אני באמת מאמינה בלעשות מה שטוב לנו ולא להיכנע ללחצים מהסביבה, נכון, קל להגיד קשה ליישם, אבל הנה הצלחת !

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *