(צילום אילוסטרציה:photos.com)
קמה ב05:30
מעבירה עשר דק בכדי ליצור הפרדה בין השכמה להנקה, מניקה, משחקת איתו
הבעל קם לחילוף, משחק איתו
שמים בלול בכדי שנוכל להתארגן זריז לעבודה.
06:30 יוצאים.
07:00 מגיעה למטפלת, מניקה, רצה לעבודה.
14:00 שואבת, מתבכיינת שלא יוצא מהלחץ.
15:50 רצה לאוטו, מנסה לטוס בכביש למרות שיש פקק היסטרי.
עולה למטפלת מחבקת אותו.
נושמת.
45 דקות מבלים בפקק, מזל שיש בייביביס,
17:05 מגיעים הביתה, עושים למטה סיבוב
17:25 עולים הביתה.
הוא משחק. אני מכינה מקושקשת, ירקות, גבינות מעט לחם.
הוא מסיים.
אני מנקה אחריו.
משחקת איתו. כדור. בונים בניין, הבניין נופל.
צוחקים.
אבא חוזר מהעבודה, מנשק ומחבק.
משחקים כולם יחד.
מניקה.
אמבטיה, אני רוחץ ידיים טרילילילי, ברזל ויטמין.
מתנגבים.
מתלבשים.
שרים שיר.
מרדימים את דובי וטייגר.
אומרים לילה טוב.
20:00 כיבוי אורות.
אוכלים.
שואבים נושמים.
חברה מתקשרת- מספרת את כל הטירוף, מסבירה ששעות העבודה במדינה הזאת זה משהו בלתי נתפס.
בוכה על השגרה המטורפת הזאת ושכמה שעות כבר יוצא לגדל ילד ואז-
נתפס הגב, יש דלקת מסביב לעמוד השדרה.
שבוע ימי מחלה, כאבים מטורפים, עוברים לישון כמה לילות אצל ההורים.
אי אפשר להרים אותו, בקושי אפשר לנשק ואז…
מתפללים ומחכים לשגרה
אותה שגרה שכלל לא רצינו.
צריך להעריך את היום כל יום מחדש.
שגרה- מתגעגעת אלייך, תחזרי אלי.
סליחה על הדברים הלא יפים שריכלתי עלייך.
זה לא יקרה יותר.
שלך- סיון