בגיל 29 נכנסתי להריון עם שהם, היום בן 4 ו-4 חודשים.

אמיר ואני היינו עדיין חברים,לא נשואים, ושהם הגיע מבחירה, לא כ"פנצ'ר".

כל כך ציפינו לו ואני הייתי מאושרת.

כשגילינו שאני בהריון קבענו תאריך לחתונה.

הזמן עבר, הבטן תפחה, שמירת הריון.  אנחנו מטיילים חופשיים כזוג לאן ומתי שבא לנו. ואז מגיעה הלידה…

 

קיבלתי טשטוש פטידין והייתי מעורפלת כשהניחו את שהם הקטן עליי.

ניסיתי להניק בבית החולים. שבוע בבית, כאבים, חוסר שינה, בכי וצרחות. שלי-שלו. דיכאון.כדורים.

שאלתי את עצמי שאלות כמו "למה הייתי צריכה את זה", "שיעמם לי?" , "מה עשיתי??".

 

גרנו עם ההורים שלי אחרי הלידה והצפיפות לא תרמה  כשעברנו לשכירות הדיכאון פשוט שייט לו כעננה מעל הראש שלי ואני תפקדתי על טייס אוטומטי כשנה.

אהבתי אותו, היה לי קשה איתו. קשה להישאר איתו לבד, לטפל, להתרומם. קשה בזוגיות..בכלכלה.

בערך בגיל שנה הלכנו עם שהם לליווי התפתחותי במסגרת סדנא .. והוא היה מפנה את מבטו ממני. המדריכה אמרה שהוא חווה ממני נטישה!

פה נפלה החלטה. אני מתאמצת להרים את עצמי ולהיות אמא לילד הזה. עשיתי הכל…והיה ק-ש-ה. אבל לאט לאט הילד חזר אליי.. חיפש אותי. הזמן עבר, עליות ומורדות .נעשה קל יותר. שהם מתקשר ,מדבר.

 

3 שנים. ואמיר מדבר על ילד נוסף. מצד אחד יש לי חשק לחוות את ההריון שוב..ותינוק מתוק (שכחתי לרגע מה עברתי).

ואז  מכה בי- הפחד, הבכי ולילות לבנים, בקבוקים, שיניים ומחלות. הנקה??.

דיכאון….. מתלבטים. מחכים.

ערב אחד בחילה. אני מייחסת אותה למשהו שאכלתי. אבל איחור כבר שבוע. בדיקה. חיובית

צועקת לאמיר. בוכה וצוחקת. אוהבת ומפחדת. מה יהיה?..

אז..היום שיר שלי בת חצי שנה. וכן, חוויתי שוב את החור השחור של הדיכאון..כדורים.. לילות לבנים. בכי של כולם..

אני פשוט עוברת יום ביומו .

זוכרת שזה יעבור, ויהיה יותר קל. אני בטוחה שעכשיו זה סופי. זהו. שניים ודי.

והאמת?..

לא מסוגלת לדמיין את החיים שלי בלעדיהם.

 

11753836_10153761389099316_1252678939_n (1)

25/07/2015