תור בני נולד עם מיקרוטיה, זהו מום באוזן שגורם לאוזן חיצונית קטנה ולא מפותחת ובמקרה שלנו חסימה של פתח השמיעה. (שימו אצבע באוזן, ככה זה מרגיש) לרוב לא ניתן לגלות את זה בבדיקות הנעשות במהלך ההיריון.

מיד לאחר הלידה עוד בחדר הלידה עצמו ולפני שידענו בכלל מה קורה רופאת הילדים ביקשה מבעלי לא לספר לי שיש לילד בעיה באוזן. לאחר מכן בשיחה עם העובדת הסוציאלית של מחלקת היולדות היא דיברה אלינו כאילו אנחנו עומדים לנטוש את הילד בגלל בעיה כה קטנה. אין ספק שהדבר הכעיס אותי מאוד! (מעבר לזה אני חייבת לציין שכל צוות בית היולדות התייחס באופן מכבד ונעים)

אני ובעלי התעשתנו מאוד מהר ולא התייחסנו אל המום כמשהו שמגדיר את בני. מאז לידתו של בנינו, אנחנו מקפידים לענות לשאלותיהם של אנשים בצורה עניינית וסבלנית בתקווה שתור ילמד מאתנו כיצד נכון להתייחס לאנשים המעירים לו על האוזן.

לצערי הרב, חלק מהתגובות נעות בין –

"מתי אפשר לתקן לו את האוזן?" ל"הוא יוכל לגדל שיער ולהסתיר את זה".

הערות כאלה יקבלו תשובה ברורה וחד משמעית: "אנחנו לא מנסים להסתיר את זה!"

המחשבות שרצות לי בראש הן: למה ישר לרוץ לתקן? למה להסתיר? במה זה כל כך מציק לכם ועל מה זה יושב לכם שישר אתם רצים להסתיר לו את האוזן?

חדשות לבקרים אני שומעת באמצעי התקשורת או מחברים על אלימות מילולית או פיזית ובכלל מעשי בריונות וחוסר קבלה של אנשים בעלי מומים פיזיים או מוגבלויות אחרות.

הערות כמו שאנחנו מקבלים הינם חוסר קבלה. ולצערי אני בטוחה שתור יקבל הערות שאינן במקומן גם בעתיד

מערכת החינוך הגדילה ועשתה והוציאה מערכים המתאימים כבר לגיל הרך כבר בשנות ה-90 ויחד עם זאת עדיין שוני במראה או בהתנהגות גורר תגובות לא הולמות!

אומרים שהחינוך מתחיל כבר מהבית, אז תסתכלו עמוק בתוככם בתוך הבית הפנימי שלכם ותמצאו במה אתם שונים. אולי רק מציאת השוני העצמי תעזור למי שלא מבין שהשוני הוא חלק מכל אחד מאתנו ואין צורך להסתירו.

כולנו שונים

צילום: זוהר סיארה

רוני גפני-קורן, מאמנת אישית מוסמכת מכון אדלר,

מדריכת סדנאות בנושא יחסים, ותומכת בנשים בהריון בנושא תזונת סוכרת הריון