פגיה – לא מה שחשבתן

החשש מלידה מוקדמת הוא שני רק לפחד מהפלה- כל אמא ואבא שבדרך מכירים את תחושת הרווחה עם כל שבוע שעובר ואת הברכה המוכרת "שיהיה היריון ארוך ארוך ומשעמם".

ובכן, ההריון שלי בהחלט היה משעמם, למזל הרב, אבל לא כל כך ארוך… ביתי הבכורה והמקסימה החליטה לקפוץ מרחם המוגן אל העולם הגדול ימים בודדים לפני שהתחלתי את חודש תשיעי (שבוע 35).

ללא הכנה מוקדמת מצאנו את עצמנו בחדר לידה ותוך 26.5 שעות בפגייה, מתוודעים לא רק לעולם החדש, המורכב והמאתגר של ההורות בכללה אלא גם לממלכת הפגות, שלה, כפי שלמדנו מהר, יש חוקים משלה.

בממלכה הזו מחולקים הנסיכים והנסיכות לפי הפז"ם שהם צברו ברחם- העקרון הוא פשוט: ככל שיש יותר פז"ם הם דורשים פחות טיפול ומועד היציאה הבייתה קרוב. הודות למזלנו הרב ביתנו אושפזה בחדר של המקרים הקלים, אותו חדר שממנו כבר נשלחים הבייתה, היא כבר נשמה לבד, אכלה לבד, ותוך כמה שעות כבר יכלה לשמור על חום גופה בעצמה- בקיצור היא הייתה מצטיינת המחלקה ולכן בתום 5 וחצי ימי אשפוז שוחררה.

בשל מצבה הקל והיציב של ביתי יכולתי להרשות לעצמי לחוות את הפגייה כחממה. אותו מקום מפחיד וסטרילי רווי מכשירים, מוניטורים, צפצופים, אורות ניאון, אינקובטורים ויצורים קטנטנים ופגיעים הפך בחוויה האישית שלנו למקום אינטימי, שקט, ומבודד. מהר מאוד גילנו את היתרון העצום שבמיקום הפינתי (בקצה החדר) שבו בחרו לשים את ביתי, ותוך דקותיים סגרנו לעצמנו את הפינה באמצעות פרגודי ההנקה. העובדה שלא ניתן היה להכניס מבקרים או לדבר בפלאפונים העצימה את הניתוק מהמולת היום וקדחת העשייה ופינתה לשלושתנו זמן איכות אמיתי לעכל את הסטטוס המשפחתי החדש ולהכיר את הבת שלנו. את רוב שעות הביקור (11:00- 21:00) העברנו בחיבוקים ובמגע ישיר (עור לעור – קנגרו) מה שתרם לא רק לביסוס ההנקה אלא גם עזר למתן קצת את ההורומונים המשתוללים.

במהלך ההריון חוויתי את ביתי כסוג של פצצת אנרגיה, היא זזה כמעט כל הזמן. כשבאינטרנט, בקורס ובכנסים ביקשו לספור 6 תנועות בשעתיים, אני צחקתי כי הבת שלי הייתה עושה לי בתוך הבטן שיעורי קיקבוקסינג באורך מלא מדיי יום. הרגשתי ממנה אנרגיה עוצמתית מאוד גם פיזית, אבל בעיקר מנטלית, לכן כשנולדה במשקל 2,315 גרם וראיתי אותה כזו קטנטנה ושברירית לא האמנתי שזו ביתי, הפער בין מראה העיניים למראה הלב היה גדול וחריף. הפחד לגעת ביצור הקטנטן הזה התעצם לנוכח הסימנים הכחולים שכיסו חלקים גדולים בגופה המיניאטורי והתערבב עם הפחד להכאיב לה. הסימנים הכחולים היו תוצאה של ניסיונות חוזרים ונשנים לקחת ממנה בדיקות דם. נדרשו דקירות רבות כל כך בשל העובדה שהיא הייתה קרה (כי לא יכלה לשמור בעצמה על חום גופה). המחשבה שיש במרחק מטרים ספורים ממני צוות רפואי מיומן ומנוסה בהחלט הרגיעה אותי וכאשר הסתבכתי עם החלפת החיתול, או הלבשתה, וצרחות הבכי התחילו להתגבר תמיד תמיד היה עוד זוג ידיים שסידר הכל תוך שנייה והסביר לי (שוב) מה לעשות. חממה כבר אמרנו? ככל שהיממות חלפו מראה העין התקרב למראה הלב, כלומר ניתן היה לראות סימנים חיצוניים לאותו חוזק וחוסן פיזיים ונפשיים שהרגשתי בבטן.
לאורך כל ההריון זה (ולמעשה לאורך כל חיי) לא חלמתי ללדת באמצע שבוע 35. לא תיכננתי שביתי תהיה רחוקה ממני פיזית (אפילו לא באותו בניין!) כל כך הרבה שעות ביום בשבוע הראשון לחייה (אני מהנשים הללו שחלמו על ביות מלא) או שהיא תקבל מנות אנטיביוטיקה תוך פחות משעה מנשימתה הראשונה. במבט לאחור, וגם אפילו בזמן אמת, בן זוגי ואני הרגשנו שימי הפגייה היו ימי חסד עבורנו, לא רק במובן הפיזי של השגת הציוד המתאים, אלא במובנים הנפשיים והרגשיים. היום, 29 ימים מאז הלידה, אני סבורה שלכל אמא ולכל אבא שבדרך צריכה להיות מעין "פגייה" משלהם, אותו מרחב מוגן ובטוח שיהיה מבודד ושקט ויאפשר לעכל את גודל המאורע ובמקביל יכיל ליווי מקצועי שיחנוך את ההורים לתפקידם החדש, כי לא רק תינוק נולד ביום הולדתו, אלא גם הוריו.