נכנסתי להריון וילדתי תינוק מתוק, עד פה זה הסיפור הרגיל והצפוי מראש.IMG-20150712-WA0021

אף אחד לא מכין לאמהות, אי אפשר להכין לזה… ואי אפשר להכין לשינויים המטורפים שחייך יעברו.

מה שפעם היה נראה קל ופשוט מקבל תפנית חדשה והיום ללכת למכולת או לסיבוב בשדרה מורכב כמו מבצע צבאי מתוכנן לפרטיו.

ומה הכי קשה ביציאה מהבית? בשבילי זה הציצי!

או יותר נכון העובדה שבשביל בני בכורי זה מקור המזון האולטמטיבי והיחידי כרגע.

אני מוצאת את עצמי מפחדת לצאת מהבית כי אם פתאום הוא ירצה ציץ? מה אעשה? פשוט אשלוף? ככה לעייני כולם?

וזו אני! הבחורה שהתפשטה וקפצה לנהר בבניאס, שדגמנה שנים לציירים, אז למה דווקא עכשיו תוקף אותי פיק ברכיים בטיול אחר הצהריים?

כי יש תחושה שזה לא כזה מקובל. בחברה שבה כולם צורכים פורנוגרפיה ומיניות על כל מדף, דווקא זה נחשב למוקצה. אני קוראת פוסטים של נשים שקבלו על הראש רק כי העזו לשבת בקניון ולהאכיל את הילד שלהם.

ולא יודעת למה אבל אולי כחלק מהחוסר בטחון הכללי של אמהות חדשה פתאום הרגשתי מפוחדת וחסרת בטחון גם שם. וכן, אני יודעת שבתל אביב זה פחות ועדיין… וכן, אני אשה מאוד חזקה ובטוחה בעצמה אבל דווקא הנקודה הזו של ההנקה תפסה אותי לא מוכנה.

אמיתי נולד מוקדם, בערב יום העצמאות, בדיוק בשבוע 35 ירדו המים בשטף…

4 ימים אחר כך הוא נולד. קטן, כל כך קטן. ולינוק הוא לא יכל. וגם לא חודש אחרי. רק לפני 3 שבועות, כשהוא כמעט בן חודשיים התחלנו אני והוא לרקוד את ריקוד ההנקה. דבר מופלא ומאתגר בו זמנית.

אז אתם מבינים… אני מרגישה בעצמי כמו תינוקת שעושה צעדים ראשונים בלהניק… וגם ככה היו לי כלכך הרבה רגשות קשים סביב הנושא- של אכזבה ואשמה וכל מה שמלווה אמא צעירה. אז אני ממש לא צריכה גם את הביקורת של הסביבה כשאני מחלטה להוציא את הציץ ולתת לו לאכול.

ככה נולדה "מחאת הציצי" בחצי קריצה. ברצון שלי שמישהי תחזיק לי את היד קצת בהתחלה… ולא רק לי, אלא לכל הנשים שרוצות וקצת פוחדות או לא בטוחות. כי זה באמת דבר טבעי ויפה ונורמלי וכזה שאמורים להסתכל עליו בהשתאות של אנחנו מינימום חצי אלות (גם ילדנו וגם מייצרות חלב? זה אשכרה סופר פאוור).

אז לא בהתלהמות אלא באהבה ובשמחה ובכיף, אנחנו נפגשות בשדרה ויוצרות שדה הנקה אחד ענקי מלא בחיוכים ותינוקות מרוצים

https://m.facebook.com/events/1603970606548385?id=1603970606548385&_rdr