הו רגשות האשם כמה מהר הצטרפתן אליי אל המסע הקסום של להיות אמא,
נדמה שעם יציאתה של השלייה הגחתם גם אתם אל אויר העולם, מלווים כל נשימה של בני וכל צעד שלי.

 

11748235_1184616968232228_2016018003_o
אני זוכרת את הרגע הראשון שצצתן פתאום כאילו זה היה אתמול. זה היה ביום השלישי שלאחר הלידה בדיוק כשחזרנו מבית היולדות לפני 9 וחצי שנים, אולי זה ההורמונים , או מזג האויר הקר אבל לא ממש ברור לי למה משום מה החלטתי שמאוד חשוב לקנות לבן שלי בגדים והלכתי עם בת דודתי לחנות שנמצאת 5 דקות הליכה מהבית שלי, זה היה סוף ינואר ואני זוכרת שהיה גשום ולכן השארתי אותו עם אבא שלו ויצאתי ללא יותר מחצי שעה שבמהלכה הרגשתי כאבים עצומים בלב מלווים בבטן מתהפכת והתחושה הכללית היתה של כאילו מישהו מוחץ לי את הלב או לפחות מוציא לי חלק ממנו, היו אלו רגשות האשם על כך שאני אמא נוראית שעוזבת את הבן שלה שניה וחצי אחרי הלידה. הזיכרון הזה של הכאב הפיסי שחוויתי חרוט כל כך חזק בתוכי. מאז ועד היום חוויתי את רגשות האשם על בסיס יום יומי האם אני אמא טובה מספיק? האם אני מטפלת בו כפי שהוא צריך? האם אני מגדלת אותו להיות ילד ואדם טוב? רגשות האשם הלכו וגדלו עם לידתם של שני אחיו הקטנים הם ילוו אותי תמיד. וגם אם לרגע חשבתי שהם נרגעו תמיד יהיה מישהו או מישהי חיצוני שיזכיר לי אותם.
כיום למדתי להבין שהם תמיד יהיו שם, הם חלק מחבילת הלידה, חלק מההורות, לכן אני משתדלת לחבק אותם, לקבל אותם כמו שהם, לחפש מאיפה הכל נובע ואיפה אפשר להקל על עצמי את התחושות ולראות בהם את סמן הדרך במסע הקסום של האימהות שלי.