הסיפור שלי מתחיל לפני שנתיים וחצי כשהגעתי בחודש תשיעי שבוע שלושים ושמונה לבדיקה שגרתית אצל רופאת נשים.

לאחר כמה דקות אצל הרופאה. היא הפנתה אותי לבית החולים כי נראה לה שהתינוקת קצת קטנה. אבל אומרת לי אל תדאגי זה בגלל שאת קטנה במידות. אני עולה לבית החולים בעוד בתי הבכורה מחכה בבית בהתרגשות לאחותה החדשה ולחגוג את יום הולדתה.

 בבית חולים מחליטים להפנות אותי לMRI  עוברי בתום הבדיקה יוצאת אלי רופאה מלאת דמעות בעיניים ואומרת לי אלו השעות האחרונות של העוברית יש לה ציסטות בכל הראש ודימום.

אני חוזרת לבית החולים עם התשובה והם טוענים שצריך ליילד אותי. מאחר וזה היה יום הולדתה של בתי, לא רציתי שהתאריך יתנגש, וביקשתי ללכת הביתה ולקבל הנחיות לסימנים אליהם כדאי לשים לב, ואני אחזור למחרת בבוקר.

מאותו רגע שחזרנו הביתה הבנתי שזה הזמן לעזור לעצמי לקבל את המצב. קראתי כל הלילה על לידות שקטות, כי היה לי ברור שמרוב שהמצב גרוע זה מה שיקרה.

באותו לילה בין שני לשלישי התחילו צירים. בבוקר למחרת  הלכנו לבית החולים והכניסו אותי לחדר לידה.

כשהייתי עם פתיחה המיילדת הודיעה לי: "זהו התינוקת כבר לא איתנו".  הבנתי שמעכשיו אין מי שיעזור לי אלא רק אני לעצמי. דיברתי עם אלוהים וביקשתי שייתן לי כוחות וזה אכן מה שקר.

לאחר הלידה נכנסה המיילדת ושאלה: "אם אני רוצה להיפרד ממנה?" היה לי ברור שכן. ביקשתי שייתנו לי אותה ויצאו מהחדר.

אני זוכרת איך החזקתי אותה, ליטפתי אותה, ונשקתי לה נשיקת פרידה. אני זוכרת את הריח שלה ואני זוכרת את הרגע שנכנסו ולקחו לי אותה.

הלידה הייתה בשתיים עשרה בצהריים, בשש קראתי לרופאה, וביקשתי ללכת הביתה ולהמשיך בחיים.

להתמודד עם המזל טוב שאנשים יגידו לי,  ואצטרך להגיד להם תודה, אבל העוברית לא שרדה.

חששתי מהרגע הזה שאני אפגוש את הבת הגדולה שלי בפעם הראשונה ללא בטן ובידיים ריקות.

הרופאה אישרה לי, וחתמתי על שיחרור מבית החולים. דקה לפני שיצאנו משם שאלו אותי שאלה שהיום אני כל כך מתחרטת על התשובה שנתתי שאלו אותי:  "אם אני לוקחת לקבורה את העוברית או שבית החולים יקח".

 באותו רגע בסערת הרגשות ביקשתי שהם יקחו אותה ושאלתי אם הילדה תיקבר בכבוד ,והבטיחו שכן.

יצאנו מבית החולים, ונכנסתי הביתה.  הבת שלי בת השלוש ישבה על הספה עם אבא שלה. המבט הראשון שלה הופנה לבטן אבל היא לא שאלה ולא אמרה כלום.

אני רק יכולה לספר לכם שהרגשתי באותו רגע היתה שהמבט שלה היה מבט של אכזבה.  הרגשה שאיכזבתי את הנסיכה שלי.

ישבנו  בבית באווירה מוזרה ומתוחה של  מה אומרים אחד לשני, איך מגיבים לאנשים ברחוב ? מה אני אמורה להרגיש ? מותר לי לבכות?

חשוב לציין שיש לי בעל מקסים שתמך, ולא נתן לי ליפול לרגע, שנתן לי כתף תומכת, וניער אותי כשהיה צריך.

הימים מתחילים לעבור, והתחלתי לפגוש אנשים כשבירכו אותי במזל טוב. האנשים "נחנקו" כשסיפרתי להם מה קרה. הסתכלו עלי ברחוב כעל מסכנה בגלל מה שקרה לי .

אבל אני בתוך תוכי אמרתי: "יש בורא עולם, הוא יודע מה טוב לי, לא כועסת וחייבת לעמוד על הרגליים, ולהמשיך הלאה לזכור מה יש לי ולא מה אין לי, לחייך ולהמשיך הלאה".

עברו שנתיים ולא הצלחתי להיכנס להריון, הרופאים קבעו שאוכל להכנס רק עם טיפולים. בעלי אמר: "אני לא מוכן. החלטנו לעשות שינוי בחיים, ולצאת להרפתקאה. טסנו לארצות הברית עם הנסיכה שלנו, נסענו לדיסני. עלינו על כל המתקנים המטורפים וטסנו לטקסס.

בטקסס אני פתאום קולטת שהמחזור לא הגיע, החלטנו שקונים בדיקה למרות שזכרתי שאמרו שבלי טיפולים אני לא אצליח ובייחוד מה הסיכוי שאחרי שבוע וחצי בדיסני משהו יתרחש?

אבל להפתעתנו גילינו שאני בהריון!

האושר שהציף אותי באותו רגע היה ענק. אי אפשר לתאר אפילו את התחושה. החלטנו שחוזרים לארץ ואכן חזרנו לארץ.

ב 6.2 נולדה הנסיכה השלישית שלנו, מה שאומר 2 נסיכות כאן איתנו ונסיכה אחת ששומרת עלינו.

חודשיים אחרי הלידה החלטתי, שאני מתחילה לחפש איפה קבורה הילדה שסוף סוף קיבלתי אומץ לחפש אותה.

פניתי לעמותה שנקראת "עיתים" שהגעתי  אליה דרך בנות נחמדות מקבוצה בפייסבוק. עמותת "עיתים" מצאו היכן קבורה הילדה.

אם חשבתי שהיא קיבלה את הכבוד טעיתי היא קבורה בזלזול כל כך גדול שגרם לי לפרסם פוסט בפייסבוק שעוד באותו הלילה היה מעל 100 שיתופים שגרמו לי להחליט לצאת למאבק ולגרום לשינוי.

השינוי הראשון שבתי החולים בארץ ייתנו כלים ויכוונו את הזוגות שעוברים את זה כי לצערנו זה יקרה שוב. השינוי השני שהתינוקות האלו יקבלו קבורה ראוייה, כי יש בתי קברות בארץ שבאמת ראויים לציון לשבח בדאגה לקבורה ולחלקה. יש כאלה שלא ולכן פתחתי את דף המאבק בפייסבוק שנקרא "כבוד אחרון ליקירנו קבורת תינוקות ונפלים" .

בתקווה להצליח לחולל שינוי.

received_10153478368477156