סיפור הלידה של שלו ים פיין וטיפים להריון בריא ומוצלח

סיפור הלידה של שלו ים פיין

סיפור הלידה של שלו ים פיין

שלו באמבטיה_עיניים פקוחות

Keren.sereno@mail.huji.ac.il

הבוקר של ה-13/072017 היה מסוג הבקרים האלה שאין לך מושג שבסופם החיים שלך ישתנו ויראו אחרת לגמרי… זה היה מסוג הימים שבהם זרם החיים חזק ממך ולך לא נותרת שום ברירה אחרת אלא לזרום ולבטוח, ובסוף להיות שותפה לנס עצום וחד פעמי…

באמצע הלילה- לפנות בוקר של אותו היום התחלתי להרגיש כאבים המזכירים כאבי מחזור חלשים. מכיוון שהתכווציות היו מאוד חלשות ולא סדירות לא ייחסתי יותר מדיי חשיבות אליהן ונסיתי לחזור לישון. בשעות הבוקר הכאבים האלה לא פסקו (בניגוד למה שחשבתי), אלא להיפך אפילו התחילו קצת להתחזק ולהתקרב אחד לשני. התלבטתי בכלל האם לספר על כך לאלעד, בן זוגי, מכיוון שהייתי בטוחה שאלו רק צירים  מדומים, וגם בגלל הפחד ללדת לפני הזמן כי הייתי רק בתחילת שבוע 36 של ההריון. בשעה 10:00 סיפרתי לבעלי כי הכאבים לא נרגעו.

הצירים עדיין היו מאוד רחוקים זה מזה, לא סדירים ולא חזקים כמו שזכרתי בלידה הקודמת. חמתי אמרה שזה גם יכול לקחת כמה ימים, ואני החלטתי בכל מקרה לסיים להכין את תיק הלידה וירדתי לסופר לערוך קניות אחרונות, תוך כדי תפילות ובקשות מבורא עולם ומתינוקי שיישאר עוד כמה ימים בבטן, כדי שלא ייחשב כפג. (הספיקה לי השהייה הקצרה בת 6 היממות בפגייה עם ביתי הבכורה שנולדה בשבוע 35+3).

סיפור הלידה של שלו ים פיין

שלו ים בעריסת בית החולים בן כמה שעות

המגמה הייתה התחזקות הצירים עד השעה 14:00. אז הכל נרגע ונעלם לגמרי ויכולתי לרקוד עם פלג ביתי בת השנתיים ושלושה חודשים לצלילי שירי ילדים ולתת לה להנות במה שהתגלה בדיעבד מהשעות האחרונות של היותה בת יחידה לשני הוריה, ולתת לי להנות בפעם האחרונה מזמן האיכות הזה ללא רגשות אשמה וחישובים בלתי פוסקים מי מבין שני ילדיי זקוק לי יותר בכל רגע נתון.

בשעה 15:00 הצירים חזרו! כמו בספר הדרכה ליולדת, לאט לאט ובאופן הדרגתי הם הפכו להיות ארוכים יותר, כואבים יותר וקרובים זה לזה יותר ויותר. באותו ערב התכוונו לצאת לבדיקה רפואית של אלעד ועל הדרך גם לקנות סל קל חדש. בשעה 17:00 החלטתי שאני נכנסת להתקלח בכדי להתרענן ולהירגע קצת. המקלחת הקלה על כאבי הצירים אבל בכל זאת החלטתי להישאר בבית ולא לצאת לסידורים כמו שתיכננו.

סיפור הלידה של שלו ים פיין

בשעה 19:00 כשהגדולה נירדמה קיבלתי את אחת ההחלטות הכי טובות שיכולתי לקבל בכל הקשור להיריון וללידה הזו! החלטתי שבנקודת הזמן הזו- כשכבר כואב מדיי לעבוד אבל לא כואב מספיק בשביל לרוץ לבית החולים- לתרגל נשימות סרעפתיות או בשמן המקצועי נשימות ביו פידבק למדד קצב שונות הלב (Heart Rate Variability Biofeedback) . את טכניקת הנשימות הזו אני מכירה היטב מכיוון שזה מה שאנחנו מלמדים אחרים לעשות במסגרת הסטארט אפ שבעלי ואני הקמנו לפני שנתיים וחצי- iFeel Labs.  בהיריון הקודם לא תירגלתי את הנשימות האלה באופן סדיר ןלא הגעתי לשליטה מספקת במיומנות נשימת ה-HRVB. מה גם שהלידה תפסה אותי ממש בהפתעה מבכל הבחינות (הייתה ירידת מים בלי צירים בכלל!), ויתרה מזאת, ברגע שמקבלים פיטוצין/זירוז הכאבים כבר כל כך חזקים שהנשימות לא באמת נותנות הקלה. בהיריון הזה הייתי חכמה יותר גם להלכה וגם למעשה- לא רק שכבר באמצע ההריון חזרתי לתרגל שוב את הנשימות- רבע שעה כמעט מדיי יום, אלא גם קראתי מחקרים אמפיריים על היתרונות העצומים שיש לתרגול זה הן עבור האם והן עבור העובר  גם במהלך ההריון, גם במהלך הלידה וגם אפילו אחריה (עד כדי כך שרופא הנשים שלי שוקל לערוך ניסוי קליני איתנו!) שסיכמתי במצגת פוואר פונט קצרה.

סיפור הלידה של שלו ים פיין

תמונה ראשונה של אבא אמא ותינוקי בחדר התאוששות

אחרי חצי שעה של נשימות סערפתיות, של רוגע והרפייה במיטה שלי במנח של חצי שכיבה חצי ישיבה, הרגשתי כאילו הצירים העלו כמה הילוכים והגוף שלי שועט לעבר לידה, פחות או יותר באותו זמן גם הפקק הרירי יצא (בשלב הזה לא הייתי סגורה מה זה, כי זה נראה כמו גוש נזלת אדום). בנקודת הזמן הזו כבר לא היה לי ספק שהלידה תתרחש במהלך השעות הקרובות (בניגוד למה שניסיתי לשכנע את עצמי לפני כן שזה יקרה רק בעוד כמה ימים). הצירים הלכו והתחזקו, הלכו והתארכו והתקרבו זה לזה וכבר לא הייתי מסוגלת לשבת יותר והתחלתי בפעם הראשונה בחיי לתזמן צירים. הצירים באו כל 3-4 דקות ונמשכו בין 45 שניות לדקה. התחלתי ללכת בבית ולעשות סיבובי אגן, כתבתי לאלעד שיגיע הבייתה מייד בתום הבדיקה שלו ושלא יילך לקנות סל קל. אלעד שבסך הכל לא היה בבית בערך שעתיים וקצת לא ציפה לראות אותי ככה והופתע שברגע שנכנס בדלת אמרתי 'בוא, הולכים לבית החולים'. אלעד היה בטוח שאני מגזימה, שאין לי בכלל פתיחה ושנבלה את כל הלילה (לפחות!) בחדר הלידה, כפי שאכן קרה בלידה הראשונה. (בלידה הראשונה הייתי 26.5 שעות בחדר לידה אבל זה בגלל שרק אחרי 20 שעות הסכמתי לקבל זירוז).

את הנסיעה בת החצי שעה מיבנה לבית החולים אסף הרופא העברתי בקור רוח (בלי בכי, בלי צעקות ובלי להתבכיין) למרות שמאוד כאב לי ולמרות שתזמון הצירים הראה על מרווח של 2 דקות בלבד מציר לציר. קור הרוח שלי רק העצים את התדהמה ששנינו חטפנו כמה דקות מאוחר יותר.

בשעה 21:30 נכנסו לחנייה של בית החולים ותוך דקות ספורות הגענו למיון יולדות. הסברתי לה בשקט ובנועם שמאוד כואב לי ושיש לי צירים כל שתי דקות, זה לא כל כך הרשים את האחיות העסוקות ששלחו אותי בנתיים לבדיקת שתן. בהמשך חיברו אותי למוניטור והאחות אמרה שיש לי צירים מאוד יפים. אמרתי לה שאני אשמח לקבל אפידורל והיא צחקה והקניטה אותי: "כבר? כבר את רוצה אפידורל? רק עכשיו הגעת".

נקודת ההשוואה היחידה שהייתה לי ביחס להתקדמות הלידה בכל מה שקשור לכאבים ופתיחה מסתבר בדיעבד שלא הייתה כל כך רלוונטית. אני זכרתי כאבים בעוצמה כזו אחרי 4 שעות עם פיטוצין שאז הייתי בפתיחה 3, זמן שהוא לכל הדעות אופטימאלי לקבלת אפידורל. (חשוב לציין שגם בלידה הראשונה הרגיעה הפיזית והמנטאלית זירזה את הלידה שכן תוך שעתיים וקצת מרגע קבלת האפידורל ביתי הבכורה קפצה החוצה וכבר הייתה בחיקי).

לאחר מספר דקות האחות החליטה לבדוק אותי בעצמה מכיוון שהרופא היה עסוק עם יולדת אחרת. הייתם צריכים לראות את הבעת השוק שהייתה לאלעד על הפנים כשהוא שמע שאני בפתיחה 8!!! ולפיכך אין זמן לקבל אפידורל. תיק תק חייבים לארגן חדר לידה ולסיים את מילוי הטפסים.

האחות שאלה אותי אם אני יכולה ללכת כמה מטרים השבתי בחיוב מבלי לדעת מה מחכה לי… המרחק בין מיון יולדות לחדר לידה הוא בערך 100-150 מטר ולאורך כל הדרך האחות שליוותה אותי סיפרה לכל הקולגות שלה שעמדו בצידי הדרך בגאווה עצומה שאני בפתיחה 8, זכיתי לקבל מחמאות, חיזוקים ומבטים מלאי הערצה, מה אני אגיד לנוכח התגובות האלה קצת התאכזבתי שלא חיכו לי נערות שיזרקו עליי זרי פרחים ושיפרסו שטיח אדום בכניסה לחדר הלידה. אגב, זה גם המקום לספר שאני עדיין מחכה להזמנה לטקס חלוקת המדליות, או מינימום קבלת גביע או תעודת הוקרה על הלידה טבעית שעברתי.

בשלב הזה צירי הלחץ היו חזקים מאוד ואפילו בכיתי בין מענה לשאלות הרות גורל כמו: סוג דם וכמה שאלות פחות הרות גורל כמו: כתובת מגורים, מספר טלפון ולמה אתן לא מצליחות לפתוח לי וריד כבר (בעצם את השאלה האחרונה אני שאלתי…)

בשעה 22:20 , בעודי בוכה לסירוגין מתרגשת ומנסה לנשום בכדי להתמודד עם הכאבים, הסתיימו כל הפרוצדורות וההכנות הרפואיות, האחות אורית פקעה לי את מי השפיר ואמרה לי להתחיל ללחוץ. התחלתי ללחוץ עד שנגמרו לי הכוחות, ואז אמרו לי שאי אפשר להפסיק עכשיו כי הראש כבר בחוץ לגמרי, עוד קצת וכולו בחוץ, אסור להישבר עכשיו. אין לי מושג מאיפה שאבתי את הכוחות אבל המשכתי ללחוץ. בשעה 22:29 יצא לאוויר העולם הבן המדהים שלנו – שלו ים פיין, בריא וחזק תודה לאל. השילייה יצאה בשלמותה  חבל הטבור נחתך לאחר מספר דקות על ידי אלעד באותו זמן שאנחנו מנסים לעכל את גודל המאורע. זכיתי ובורכתי בלידה טבעית ללא צורך בניתוח, באפידורל, או בזירוז, ואפילו ללא קרעים ותפרים! לידה קצרה בריאה ושמחה ברוך השם, בדיוק כמו שרציתי, חוץ מזה שהוא נולד קצת לפני הזמן 36+2 (החזיק מעמד ברחם 6 יממות יותר מאחותו הגדולה- כבוד!)

כל הגוף שלי רעד מהמאמץ הכביר שעכשיו הוא השקיע ובמשך שעות שרירי הרגליים בעיקר לא הפסיקו לרעוד. למחרת אמרתי לאלעד שהדבר הכי קרוב שיכול לתאר איך אני מרגשה מבחינה פיזית זה כמו להיות אחרי טרק מאמץ במיוחד. כמה שעות לאחר מכן כבר הסתובבתי בריאה, נרגשת וקלילה במחלקה והרגשתי גאווה עצומה על כך שהגוף והנפש שלי עמדו בתהליך זה בהצלחה יתרה, במיוחד אחרי שנה וחצי מאתגרות מבחינה בריאותית ונפשית.

ההריון והלידה האלה לימדו אותי כמה לקחים חשובים שאני שמחה שיישמתי מראש:

  1. חשיבות הרוגע והשלווה– כשהנשמה שקטה כל המערכות הגוף עובדות בצורה הרמונית יותר. תרגול הנשימות הסערפתיות באמצעות האפליציה והחיישן שלנו עזרו לי מאוד לשמור על איזון גוף נפש ולהגיע ללידה כמה שיותר חזקה ורגועה.
  2. חשיבות הכושר הגופני– אין חוכמות, כשהגוף חיוני ורגיל לתנועה– השרירים ארוכים וגמישים, סיבולת לב הריאה טובה, הגב חזק וכו'- סוף ההריון והלידה עצמה עוברים יותר בקלות. לאורך כל ההריון ביצעתי פעילות גופנית ואפילו יצאנו לטיול הרפתקני למיטיבי לכת בשליש שני שגלש לתחילת השליש האחרון שנמשך 10 שבועות במזרח אסיה (כולל פארקים לאומיים בסין עם לא פחות מאלפי מדרגות!) אפילו ביום של הלידה עוד הלכתי 2.5 ק"מ ושבוע לפני כן עוד שחיתי 8 בריכות אולימפיות (אני יודעת שמבחינה אתלטית זה לא המון, אבל זה מה שהרגשתי שיכולתי) וטיפסתי 310 מדרגות כמה פעמים בשבוע כחלק מהאימון הצעידה שלי.
  3. הקפדה על תזונה מאוזנת ולקיחה של ויטמנים במידת הצורך– כשברקע יש לי מחלקת מעי דלקתית לא פעילה ובשנה האחרונה אני סובלת המון משלשולים תכופים (כחלק מהמגורים בהודו ובאסיה בשנים האחרונים וחשיפה חוזרת ונשנת לטפילי מעיים), לצד הנקה של הילדה הגדולה שנמשכה עד הלידה ממש, החשיבות של התזונה היא קריטית ועצומה. עריכה של בדיקות דם וגילוי מוקדם של חסכים (למשל B12 מתחת לנורמה, מאגרי ברזל מדוללים, מחסור במגנזיום וכו') וטיפול אפקטיבי בהם הוא פשוט בגדר חובה בכדי פשוט להמשיך לעמוד על הרגליים ולהימנע מקריסה שבמוקדם או מאוחר הייתה מתרחשת בהיעדר טיפול.
  4. אמונה בתהליך ובעיקר בעצמך– הלידה הזו חיזקה אצלי מאוד את ההבנה והידיעה שהגוף שלנו יודע ללדת ושאין צירים/כאבים שהם בלתי נסבלים, עם הגישה הנכונה והכלים הנכונים אפשר להתמודד עם הכל, אבל צריך להיערך לזה מבעוד מועד. כמה שזה נשמע רוחניקי או בלה בלה לחלק מהנשים, תהליכים כה מורכבים ורגישים כמו היריון ולידה מצריכים מהאישה את היכולת לשחרר ולהרפות ולהבין שלא הכל בשליטתה (בניגוד לשלוש הסעיפים שלעיל), יש רגעים שבו אנחנו נדרשות לעצום עיניים, לשחרר ופשוט לקוות לטוב. לתת לניסים לקרות, ןבעיקר להיות אסירות תודה על האפשרות להיות הצינור שדרכו בוחרות לרדת לעולם שלנו נשמות מוארות וקסומות.

 

 

נכתב על ידי: קרן סרנו פיין

There is 1 comment for this article

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *