חוזה עבודה/ליאת ממן

 

11149088_10153275749997922_1410277721_n

 

סדר יום של אמא,הוא לא סדר,ולא יום, החלוקה הנורמלית לפי המאורות הגדולים,לא נכונה,לבריאה הקטנה היום מתחלק לשלוש שעות,מארוחה לארוחה אני מתעוררת להאכיל,מחליפה טיטול,מחכה לגרעפס,מפענחת נשימות,הן מרעישות מידי, הן שקטות ממשיכה לחכות, מזמזמת שירים קלאסים,שתספוג ערכים,מתהלכת קלות,זה לא קל בשעות הקטנות האוכל התעכל,אולי נחכה עוד כמה דקות,עוד כמה דקות עברו. מניחה בעריסה,מתבוננת,אולי היא תפלוט, עדיף להסתכל. השירותים נראים רחוקים,אולי אני אשאיר את הדלת פתוחה,רגע מה זה הרעש הזה, היא בדיוק זזה, בודקת נשימה,מוותרת על פיפי, מניחה את הראש על הכרית, מרימה שוב,מחייכת,היא חייכה. ישנה על צד שמאל,התרגלתי,מחשבת את השעות,נשארו שעתיים, נרדמתי. היא התעוררה בוכה כאילו שכחה שאכלה,או חוששת שלא תאכל שוב הבכי נשמע כמו תלונה ארוכה,על חוסר תיאום ציפיות,אני מרגישה שאני עומדת לדין,על אי העמדה בזמנים, אבל שנייה,הקומקום צריך לשרוק, זה באמת נראה נצח,בא לי לצעוק ביחד איתה, כאילו יש מי שאשם בזמן רתיחה. 120 מ"ל של שקט,נבלע בשקיקה, העיניים מתרכזות בי, כאילו סולחות הפעם. אני מלטפת,נושמת עמוק את הריח המתוק,מחבקת, מבטיחה להיות מקור השובע בחייה.. מרגישה שחתמנו על חוזה.

נכתב על ידי: ליאת

There is 1 comment for this article
  1. דניאל ב 23:35

    פשוט מדהים כמה זה נכון כמה חיינו מצתמצמים לנקודות קטנות של חיוך/בכי/חיתול/אוכל

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *