לפני חמישה חודשים זכיתי באושר אמיתי

לפני חמישה חודשים זכיתי באושר אמיתי

האושר כמו בחיים לא הגיע בקלות

תשעה חודשים קשים

שמירת הריון משבוע שישי עם נרות לחיזוק ההריון  כשרובו רק שכבתי במיטה

הריון בסיכון גבוה, פחדים, חששות

תוצאות בדיקות טובות יותר חלק פחות

 

 

חמישה חודשים שאני מבטיחה לעצמי לכתוב סיפור לידה

בעיקר בשביל לשחרר,

לפתוח את עצמי

להתקדם

לאהוב באמת מהלב

 

 

לקראת חודש תשיעי רציתי לזרז תהליכים ולעבור כמה שפחות קשיים

לכן בחודש השמיני כבר למדתי דמיון מודרך, חשיבה חיובית – כמעט וניסיתי הכול

כחלק ממאמצי הלכתי למטפלת אלטרנטיבית, רפלקסולוגית ומיילדת הגעתי אליה פעמיים ולקראת הפעם השלישית, בשבוע 36 דיברנו שנעשה סטריפינג

בסופו של דבר איזה קול פנימי צעק בתוכי שזה לא נכון ודבר כזה כדאי לעשות רק בבית החולים

יום לאחר מכן, היה לי תור אצל רופא קופת חולים, ביקורת שגרתית של חודש תשיעי

המוניטור הראה צירים אך אני לא הרגשתי דבר וכך הופניתי לבית החולים

בבית החולים הרופאה לא השאירה לי ברירה ואמרה שמכיוון שאני לא מרגישה תנועות מומלץ וכדאי שאשאר לאישפוז

לא רציתי בזאת, אפילו התיעצתי עם אבא שלי רופא נשים במקצועו לא מעט שנים, והוא אמר: "רעותי, זה לא תלוי בך, את לא רוצה לסכן את הילד ולכן תתאשפזי"

אז עליתי למחלקה לטרום לידה. שם חיכתה לי הפתעה גדולה. אותה אחות שטיפלה בי לא פעם באשפוז הקודם שלי פתרון קסם

 

 

חצי שיכורה מעייפות מקווה שאני טועה אך מבטה ידע וזיהה היטב את שרציתי לשכוח את הימים ההם של הניתוח ההוא.

בעלי הלך הביתה. כבר לפנות בוקר, חדר מפחיד בית חולים. לא אוהבת.

מפנים אותי לאולטרה סאונד אך מרוב שלחצו כי לא מצאו אני יוצאת משם על כסא גלגלים כואבת.

הרופא שואל אם אני מרגישה. עניתי: "אתה רוצה שאשקר?"

רגעים קשים, זיכרונות כואבים

אני אפילו לא זוכרת אך אני רק מתארת שבעלי חזר הביתה ואני שוב במיטה שם, מתבאסת שאני לבד, מעולם לא ישנו בנפרד.

הבוקר מגיע ומנסה לחייך, כל כך רוצה לראות את הילד. לא ידעתי שזה כל כך קשה!

לוקחים אותי לבדיקה נוספת ושוב פעם לא רואים דבר. אני כבר בוכה. ספק לחץ ספק התרגשות המון פחד. לידי נמצא אדם שרואה אותי בוכה ואומר: "אל תדאגי, יהיה בסדר". אני עונה: "הלואי". שמעתי שמישהו קורה לו: "פרופסור מלינגר" ואני בהריון רציתי ללכת עליו אך סקירה כידוע עולה הרבה כסף ולכן ויתרתי.

החלטתי להעז, התקשרתי לאבא שלי ואמרתי לו: "אבא, אתה מוכן בבקשה להציג את עצמך, ולדבר איתו". הפרופסור ראה את האבדה, ראה את הילד באולטרה סאונד. חוזרת למחלקה, מחכה לי שם לפגישה אותה מדריכה של דמיון מודרך – עוד לא ילדתי ואני חייבת לחייך – איך עושים זאת? נשמע כמו משימה בלתי אפשרית!

במחלקה ניגש הרופא האחראי שואל: "נו, יש שינוי? מרגישים? אולי נתחיל זירוז" ואני אם שאלתם? רוצה לידה טבעית כמובן J עניתי עוד לא, אך בוא נחכה. נראה.

 

כל יום בודקים צירים ויש התפתחויות ואני כבר ממש רוצה שנס הבריאה יתרחש.

 

יום שישי מגיע, לא מותירים לי ברירה ואני מתחילה עם "הזירוז הקל" בסך כל טבליה, מסבירים שזה כמו נוזל זרע מרוכז. לוקחת אותה, שוכבת במיטה, עצובה אך לא מתייאשת ומזמינה רפלקסולוגית אחרת. מתחילים צירים אני שמחה. הצירים מתקדמים ואני יוצאת להליכה עם הרפלקסולוגית במהלך ההליכה בבית החולים אני רואה נהג אמבולנס אשר פונה אלי: "למה את מביאה ילד לעולם, כרגע הבאתי מישהו מת". לא ברור לי עד עכשיו למה סיפר לי זאת, הבטן הייתה ענקית, קשה היה שלא לשים לב שאני בהריון. אני מנסה להמשיך קדימה, עולה למחלקה אומרת לאחות שכואב לי אך היא: "כשבאמת יכאב לך לא תוכלי לדבר, זה עדיין לא כאב רציני". אני חוזרת למיטה, עצובה, אך מתפללת, רוצה לקוות לראות את הטוב. מיטה לידי מגיעה מטופלת. היא מתלוננת שכואב אך האחות לא מאמינה גם לה. היא צועקת. אני מתעוררת משנתי כששמעתי אותה מסתבר שילדה לידה חטופה מיטה לצידי. וכך למעשה נפסקים הצירים ונרגעים. אני מדמיינת ואומרת לעצמי: "כל ציר מקרב אותך לרגעי אושר", "כל ציר הוא כמו גל מתפתח ונרגע".

 

יום שבת מגיע, טבליה נוספת, קפיצות על כדור, הליכות, מדרגות אך הוא לא רוצה לצאת ואני כבר מתחילה להיות בבעיה. אני מוציאה מהתיק בגד, מריחה את ריח התינוק שעוד לא נולד ורק רוצה להרגיש אותו. אני עדיין לא בלידה.

בתחילת ההריון, הקמתי קבוצה סודית בפייסבוק, מתפללת ורוצה לידה כמו בנות אחרות – קלה, טובה, מהירה אך איפה המציאות? כואב לי וזה לא מתקרב.

איזשהו קול פנימי אומר לי שהיום זה יקרה.

ניגשת לאחות אומרת שכואב, המליצה על מקלחת. אני נשכבת על רצפה קרה מגעילה בבית חולים פשוט כי אני אפילו לא מסוגלת לשבת על כסא מפחדת ליפול מסחרחורות. חוזרת למיטה, יוצאת להליכה. לא רגועה ולידי חולפות בנות, מיטות מתחלפות ואני?

לקראת 1 בלילה הרופא מגיע ומבצע סטריפינג, לא כל כך כואבת הפעולה עצמה אך הזרמים, אוי הזרמים בלתי נגמרים, דם יוצא. פתאום אני נעמדת עמידת צפרדע במיטה מרוב כאבים, תנוחות ומצבים שלא דמיינתי בחיים

אני מבקשת חדר לידה, לא רוצה לראות אנשים לא רוצה לראות בנות, צריכה שקט וללדת. עם בעלי לצדי כמובן. 8:17 אני נכנסת לחדר לידה. מקבלת אותי מיילדת לא נחמדה בשפה עדינה. לא כואב לך והצירים לא מספיקים ניתן לך פיטוצין. הפיצוצים פתחו לי את הראש, את הגוף, בחיים לא הרגשתי כל כך רע. מכיוון שאני מחוברת למוניטור ולפיטוצין אסור לי לזוז ואני רק שוכבת נאנחת, משתגעת, מדברת עם אמא שלי שנמצאת במרומים.

מגיעה לבקר אותי מיילדת מקסימה מבית חולים אשר אירחתי בעבר בקבוצתי בפייסבוק. היא מנסה לעודד לחזק ואני חשבתי שאין כאלו כאבים בעולם.

באיזשהו שלב קיבלתי אישור למקלחת. כל כך סבלתי באותה מקלחת. המים אמנם עזרו אבל הכאבים לא נחלשו. סבלתי!!! בצער תלדי בנים, בצרחות של כאבי הנשמה שמדממת ילדתי. כבר צועקת לאלוהים: "תעזוב אותי מהלידה הזו כבר עברתי הפלות לצערי ולא מבחירתי".

לקראת 15:00 מתחלפת המיילדת. תודה לאל. המיילדת המקסימה דיברה עם חברה שלי והיא באמת באה לעזור לי. מתפתלת נאנקת. סובלת אך הזמן עובר ואני אפילו לא בפתיחה מספיקה.

בסביבות חמש בערב קיבלתי את האפידורל. אני שכל הזמן לא הייתי מוכנה לשמוע על זה. לידה טבעית אמרתי, נכון? סוף כל סוף מצליחה טיפה לנוח. כבר כמה ימים של סבל וקושי. עדיין לא מרשים לי לקום אך "בזכות" האפידורל הצלחתי לישון וטיפה לדבר.

מזל שלי שאני אוהבת לארח, עוד לפני הלידה דאגתי שיהיו לי עוגיות לאורחים – זה האוכל שלי ביום הקשה והגורלי הזה

הזמן עובר, אבא שלי מגיע לבקר. עונה לטלפון, רואה חדשות – איכשהו לאט לאט הלידה מתקדמת ומתפתחת. המיילדת הזו מקסימה אני באמת מרגישה שהיא נותנת לי את הנשמה. מציעה לי להסתובב במיטה מצד לצד באמת עוזר לי קצת לפתח את הלידה.

אבא שלי ובעלי הולכים לשתות אני בינתיים מתפללת, מנסה. שומעת מוסיקה. מדמיינת חיובי, מנסה לדבר עם המדריכה לדמיון מודרך

23:00 מסתיימת משמרת ,המיילדת המקסימה הולכת אני בוכה כבר כל כך רוצה להיות אחרי. מגיעה מיילדת אחרת.

הרופא נכנס ואומר: "אין ברירה נלך לקיסרי חירום יש האטות דופק, פחות תנועות, הוא לא נכנס טוב בתעלה" אני מבקשת על גבול מתפתלת מתחננת אם כל כך הרבה סבלתי לפחות שאלד טבעי עד כמה שאפשר. הוא בודק ואומר: "אין ברירה, עוד 10 דקות נבוא וניקח לניתוח"

קצת אחרי חצות אני מתקשרת לרב השכונה שלי, הרב חנן כוחונובסקי. "הרב חנן, אתה מכיר אותי שנים. אני מעולם לא התקשרתי בשעה כזו. אני לא רוצה ניתוח. תעזור לי. בבקשה. אני בוכה.

ברית המילה (הרב חנן)

הרב עונה: "רעות כדאי שבעלך יקרא את הפרקים האלו…". בעלי שאיתי כל הזמן כמובן נותן צעקה. כל כך לא אופייני לו, כל כך לא הוא. אך הוא פשוט רוצה להשתחרר. כיום ברור לי שהצעקה לא הייתה מופנית כלפיי. "את מנסה להחזיר אותי בתשובה". עניתי: "לא נכון, אבל אני סובלת כל כך הרבה שעות".

בינתיים הרופא נכנס שוב לחדר. אני אומרת לרופא: "יש לי קקי". הרופא בודק ואומר: "אני לא מאמין, אני לא מבין איך את נלחמת כל כך הרבה. שלוש לחיצות והוא בחוץ. את מרגישה צירים?" עניתי: "בטח". עד היום אני מודה, לא יודעת איזה צירים להרגיש אך כל כך רציתי להיות כבר אחרי הרגעים הקשים האלו שעניתי לו שכן, אני מרגישה.

תשימי את היד תרגישי את הראש. שמה את היד לא מרגישה דבר. אחר כך בעלי סיפר לי שבאמת ראה שיער. אני לוחצת לא יודעת מאיפה היו לי ובי את הכוחות האלו.

20150702_125145

1:00 בלילה בני נולד

חמישה חודשים אחרי – אני מודה – בני היקר, תודה שאתה קיים אני מתאהבת בך כל יום מחדש.

בעלי, תודה על הזכות המשותפת של שנינו בהקמת משפחה

נכתב על ידי: רעות

There are 15 comments for this article
  1. חגית דאבוש ב 6:28

    אין ספור סיפורים שמעתי על הריונות מסובכים, כולל שלי וכל פעם מחדש מצטמררת ומתרגשת בו זמנית.
    כתבת ותיארת יפה. תהני מהמתוק הקטן.

  2. דליה ב 8:49

    תמיד מרגש אותי לקרוא סיפורי לידה. מרגש מאוד לקרוא סיפור לידה של מישהי שהיא חברה. אין על האוצרות הללו בעולם!! ❤

  3. ליטל מאירי ב 13:13

    איזה פוסט מרגש!!!! וואוו!!! כוחה של אמונה בעצמך ובגופך

    כל הכבוד על הלידה שייחלת לה וזכית בה. ראם הוא המתנה הכי גדולה.

  4. רינת בילו ב 4:13

    את כותבת מקסים. ריגשת מאד! אין ספק שהיה קשה וארוך אבל בטח היה שווה הכל! מקסים!

    • רעות Author ב 23:13

      כיום חמישה חודשים אחרי אני מסוגלת להגיד שהוא שווה את זה
      לא קלה היא לא קלה דרכנו 🙂

  5. Nehama Sever ב 12:13

    מהממת! איזה סיפור מרגש על יצירת מציאות. את תמיד ידעת מה את רוצה מתוקה, ובזכות זה גם יצרת את זה. איזה כיף לדעת אחרי תהליך כזה שאת יכולה ליצור כל דבר, גם אם בדרך נראה שזה לא אפשרי. איך אנחנו אומרות תמיד: "אל תתני לנסיבות לבלבל אותך" ואת ממש לא נתת! אלופה! וגם כותבת מהמם! חיבוק ענק והרבה כיף ואושר מהנסיך שלך. נ.ב. לאחייניתי יש בן תאום בשם ראם. – שם מקסים.

    • רעות Author ב 23:10

      ניסיתי ליצור מציאות מחודש שביעי. היא לא הייתה מדויקת אך כל הזמן שיננתי לעצמי שאני רוצה ללדת טבעי. בלידה הבאה אלמד לשנן גם דברים נוספים 🙂
      תודה רבה
      רעות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *