דיכאון אחרי לידה.

מישהו שם לו סטופר ואומר לו "אוקיי.. נגמר לך הזמן?"

ממש לא. דיכאון . מילה כל כך כבדה ..

רק מלכתוב אותה אני מרגישה את המשקל על לבי.

חוויתי אותך עם ילדי הראשון.

 

 

חוויתי אותך קשה.

עם כדורים שלא עזרו.

עם חוסר יכולת להיקשר עם ילדי הקטן שכל כך נזקק לי.

עם ריבים עם הבעל בעקבות חוסר מצב הרוח ואטימות הרגשות.

כאילו ננעלו מאחורי סורג ובריח .. ולקחו את המפתח.

היית שם יום יום שעה שעה…

 

הכרחתי את בעלי להפסיד ימי עבודה בגללך.

אמרו לי שבני חווה נטישה ממני בגללך.

 

הרסת אותי!

אבל לא לנצח. כי אספתי את מה ששברת ..

קמתי על רגליים רועדות והתחלתי להילחם בך.

עשיתי. פשוט עשיתי.

בהתחלה מהכרח…ואז הגיע גם הרגש חזרה..לאט ובטוח.

 

בני נכנס ללבי לעד.

עברו 4 שנים. 4 שנים בהן מדי פעם אתה מראה את פרצופך המכוער ואופייך הכבד.

 

נלחמת עדיין… ונכנסתי להריון שני עם שיר.

ופחדתי ממך כל כך…..

 

 

לא רציתי לראות אותך שוב!

אני שונאת אותך!

 

ועדיין….. ודאי שהגעת.

 

שחור כמו שאתה.

מלא דמעות.

כעס.

עצב עמוק כתהום.

 

וכדורים….שעוזרים יותר מבעבר..ועדיין קשה להישאר לבד.

עם הילדים הכוונה… וקשה להחזיק בזוגיות,  כי הרי אתה גונב כל פיסה של אופטימיות ורגש נעים.

 

אתה מוודא שהמנעול נעול היטב. מתפקדת. ימים טובים יותר..ימים קשים יותר …

כמו היומיים האחרונים. בוכה,  בוכה המון,  עצובה . ללא תווי פנים .

 

 

כועסת על כולם מגדול ועד קטן.

עובדת, כי צריך, כי שם גם יש מקום מפלט. ואז מתגעגעת …

 

ובבית כועסת. ובוכה. וכואב!!!! ואפילו לא יכולה לשים אצבע על סיבה.

 

דיכאון!

אני נלחמת בך !

אני מודיעה לך שאמשיך כנראה לעולם להילחם בך!

לא תנצח אותי!

 

 

אולי תמשיך לצוף… אבל אטביע אותך …שוב.

 

 

תזכור את הבטחתי.

לנצח עמי ולנצח אקום.

 

11850823_10153820436689316_622520061_n

 

 

11/08/2015